הצליל החלומי הזה, ספק נבל ספק ציפור שעפה מהמיתר, נפרש במעגלים מהמפגש בין האצבע למיתר המשי הרוטט. מתרחק מהרגע החולף כאדוות מים צלולה בגני אבן עכורים,  נלכד במערבולת של טונאליות מיבבת, מנציח אותה בתנועה עדינה קדימה, מתרחב אל יעודו, מתפוגג בכמיהה אל המרחק,  זורח לרגע ואחר כך הופך לחום שיכיל רק  זכרונות מהמיתר הרועד שנותר אי שם  מאחור.

לפעמים אני חש בשהמוזיקה הזאת היא כמו חלום בלתי אפשרי שבו אתה חולם את עצמך  חולם על המציאות, עמוק בתוך החלום, אינסוף השתקפויות של האמת הפנימית שלך, ובכל זאת אתה מתעקש שזהו חלום. 

השטף של מפל הצלילים הענוג, הזעם של מרווחים צמודים מדי אחד לשני מכדי שהאוזן המערבית תוכל לשבת בשלוות נפש מולה. צלילים שרק אדם המרוכז כולו בצליל עצמו. בההשפעה שלו על קצות העלים הירוקים, על תחושות המאזין, על השטיחים שמסביב, הכוכבים שבשמיים,  על פיתויים של מים.

הנגינה של טדאו סוואי היא פלא.  בעזרת שלושה עשר מיתרי משי  המתוחים לאורך קוטו אחד הוא מצליח ליצור מוזיקה ארצית לא מהעולם הזה. תחת אצבעותיו המיומנות להפליא. הוא בורא יקום שלם של צלילים מקבילים שנעים בין זעם, לעדינות, משחקים בתופסת נמהרת בין אור לצל,  ומקוננים בשפה אוניברסלית שכל יצור על הפלנטה יזהה. המוזיקה שהוא מבצע היא טוטאלית בדיוק כמו השליטה שלו בקוטו.   

בהאזנה ראשונה,  המוח לא מפסיק לתהות איך יכול להיות שמשלושה עשר מיתרים ניתן להפיק כל כך  הרבה תוים וגוונים? (בקוטו המיתרים מקובעים  לצליל אחד ועל כן אין אפשרות לשנותם בעזרת קיצורם כמו בגיטרה, אלא על ידי מתיחה באמצעות האצבע מאחורי הגשר של המיתר, מה שמעמיד בפני הנגן אתגר מדהים בשליטה ודיוק עם מגוון צלילים יחסית קטן,  אלא אם כן ימתח המיתר לתוים קרובים. מתיחה שמזכירה במקצת את המתיחה הבלוזית של הצליל אל האיזור הלא נודע שמעבר לחוקי הסולם המערבי המוגדר )  בתחילה אתה חושב שמדובר באילתור אחד ארוך, אולם האזנה חוזרת ונשנית לנגינתו  המהפנטת חושפת  רב אומן של הרגע, מוזיקאי בחסד עליון שאלמלא מוצאו היפאני. היה ודאי מוכר כאחד המוזיקאים הגדולים של דורנו.

לצערי אינני שולט בשפה היפאנית, אולם המוזיקליות של סוואי עוקפת את גבולות השפה. מאחר ורוב האלבום הוא יצירות ללא שירה שאותן כתב מישיו מיאגי, ניתן להתחבר אל המוזיקה ישירות. בהתחלה המרווחים המשונים שבין התוים והאקזוטיות של הכלי והאוירה שהוא משדר עלולה להסיט את דעתכם מהיצירה עצמה. אולם אחרי שמתרגלים לחידוש נחשפים לאחת מהיצירות היפות ביותר שיש. מפתה להגיד שהמוזיקה היא כמו פסקול לסרט שלא צולם עדיין,  אולם מבחינתי זו תהיה המעטה בערכה האובייקטיבי,  והודאה בחוסר היכולת שלנו לפענח את המרחק העצום שבין החויה המוזיקלית המערבית לזו היפאנית.

המוזיקה הזו איננה מוזיקת רקע. היא מתקשרת ישירות עם החויה האנושית כך שאין שום צורך במדיום ויזואלי שישמש כמתורגמן עבורה. מדובר בדיסק יפיפה שכל חובב ECM, בטהובן, ג'ימי הנדריקס ובני אדם בכללותם, פשוט  חייב לשמוע, ואלבום שאני מוצא את עצמי חוזר אליו שוב ושוב לאורך השנה האחרונה.