אחרי מעבר ל 12 שנות עבודה פחות או יותר, ועדיין פרוייקט ה"דמוקרטיה הסינית" של מר אקסל רוז, הידוע לרוב העולם כסולנה של להקת "Guns & Roses " ולמעשה היחיד שנשאר בה מההרכב המקורי, מתקרב אל פרקו. יום אחד יכתב ספר על הפיתולים הגלגולים ומעל ל13 מיליון דולר שהושקעו או שקעו בפרוייקט הזה בדרכו לראות אור יום (האלבום עדיין לא יצא רשמית או לא רשמית אבל כבר יש אסופת מיקסים סופיים או כמעט סופיים המשוטטים ברשתות ההורדה. יכול בהחלט להיות שהאלבום עוד ישתנה עשרות פעמים עד היציאה הממשית שלו אל אור היום אי שם בעוד כמה חודשים כפי שהתחייב אקסל) . והשאלה הגדולה היא נו? האם כניתן להסיק מהשלד והפיגומים החלקיים שנחשו בפני העולם שאקסל רוז יצר את -"תקליט הרוקנרול הכי טוב אי פעם" ?
מה שברור זה שאף אחד בעולם הרוק לא באמת ישב בצד בציפיה דרוכה וחיכה שאקסל יגמור עם כל הבעיות שלו, ויבוא להציל את עולם הרוק עם מהפכה של אמת. מצד שני, האם מדובר במקרה של אלבום שהמשקל הרב שהונח עליו מטעם יוצרו גורם לו לקרוס מעודף חשיבות עצמית? . והשאלה שנשאלת היא האם יש בכלל דרך ליצור את "אלבום הרוקנרול הכי טוב אי פעם" מתוך מודעות ?
מוזיקת הרוק במיטבה היא הדבר הכי מיידי בסיסי ופרימיטיבי שקיים, יצירה שכולת הגיון, הנוגעת דוקרת וסוחפת אותך במיידיות חסרת המודעות שלה. מדובר בנחשול אנרגיה שמיועד לקלף ממך את מה שהוא אתה המוכר והידוע ולהוציא ממך איזו ברבריות פרימיטיבית שפונה לחושים הכי פרה- היסטורים שבך. כן אני יודע שאנשים רבים לאורך השנים ניסו להטעין את המוזיקה הזו במשמעויות וחוכמות חיים במילים וסלוגנים, חלק ממש קטן אפילו עשו את זה נהדר אבל העניין הוא שזה בסופו של דבר תוצר לוואי לדבר המרכזי.
רוק במהותו הוא הקצב הבסיסי ביותר והרעש המטופש ביותר. לא משנה אם זה באצטדיונים רוחשים או במועדונים חשוכים. מדובר בטקסים פאגנים, גם אם מוסווים היטב. מין טמטום מאושר ושמח בחלקו, כמעט גלולת ויאגרה כחולה עם תחושת חופש עצומה- גם אם רגעי – המוצעת להמונים. אותם מאסות הכלואים בהגדרת ה-"אנשים הקטנים" אותם אינסוף פנים המהווים ברגים אינסופיים ב"מערכת" של חייהם, האנשים שחיים את החיים המודרנים בצל תאגידים אלמוניים, שגם הם קראו על "האח הגדול" ומאפשרים להמונים איזו נוחיות חלקית / מזוייפת / מדוכדכת. בשביל שהמהפכה הצרפתית של שנות האלפיים לעולם לא תעבור את נקודת הרתיחה ותתממש. האנשים האלו שאני מדבר עליהם הם אתה, את, ואני.
אני, כבר לא מעמיד פנים שאני אדם חופשי.
"מה לעאזאל קרה לסקס , סמים ורוקנרול ??
כיום כל מה שיש לנו זה איידס, קראק, וטכנו. "
משונה שהשיר הכי טוב מהדמואים של גאנז אנד רוזס מופיע בהקלטה מהופעה חיה בליווי גיטרה אקוסטית בלבד. יכול מאוד להיות שגרסת האלבום תהיה הרבה יותר מופקת (בכל זאת צריך להצדיק את ה13 מיליון דולרים ) ויכול להיות שהשיר הזה לא יופיע באלבום כלל אבל זה לא משנה. מדובר באחד השירים הכי טובים שאקסל הוציא מתחת לידיו עד היום. דווקא השיר הפשוט והביוגראפי הזה הוא המנון פולק מודרני, שיכל להכתב באותה מידה על ידי וודי גאת'רי או בוב דילן הצעיר. מדובר בסיפור ההתבגרות הכימיקלית של אקסל, על אביו שצעק עליו, קרקע אותו וקרא לו מכור, בגלל שהוא מכר את מכוניתו כדי לקנות כרטיס ל"גרייטפול דד" (!!!). שורה אחר שורה אקסל מפענח את הדו פרצופיות של החברה כלפי הסמים החוקיים והלא חוקיים. באותה עת שהא מספיד את נעוריו האבודים, את הימים שהוא בילה בכלא כסוחר סמים (סיפור פיקטיבי או מציאותי, אין זה משנה) .
האזנה לשאר השירים חושפת שאקסל מנסה לפגוע פה בכל הגורמים שהפכו את גאנז אנד רוזס ללהקה הכי גדולה בתפר שבין סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.
הוא חושף בלדות אלטון ג'וניות כמעט ("אבק ברוח", "הבלוז") וקטעי מטאל כסחני גם אם בזוית תעשייתית משהו. או במילים אחרות ניכר שהבן אדם שמע את ניין אינץ' ניילס ומרלין מאנסון לא מעט אצלו במערכת. אבל למרות הצלחה היחסית שלה זכו מאנסון וטרנט רנזור, הרי שלאקסל יש משהו שלשני האחרים אין וזו היכולת לכתוב להיטי רוק- פופ שיכולים לדבר אל המסות, אל ההמונים. אקסל לא פונה אך ורק אל מיליוני הילדים שנולדו למשפחות וויט טראש, כמנסון. הוא לא מנסה להציג את עצמו כמוזיקה למיעוט המוני, מתוחכם אפל ותעשייתי ממרכזי הערים הגדולות כטרנט רנזור. הוא מדבר אל כ-ו-ל-ם (בעיקר אם הם אמריקאיים, ובמובן מסוייםהרי כולנו כבר "סוג של אמריקאיים" תחת כיבושו הנאור של הקלגס התרבותי מטעם הדוד סם ) אל חובבי הרוק הקלאסי שגדלו על זפלין והסטונס, אל הבחורות שנשפכות מבלדות FM רדיו, אל חובבי הייר, וטראש מטאל, ובמידה זו או אחרת הוא מצליח לתת לכולם מספיק חבל כדי להיות בדיוק במרכז אבל לא קרוב לאף צד .
ההברקה הגדולה ביותר של האלבום, היא הבאתו של אחד הגיטריסטים היחודיים בסביבה – בחור וירטואוז מטורלל לחלוטין העונה לשם BUCKETHEAD, שסמלו המסחרי הוא נגינה בגיטרה עם דלי של עופות מטוגנים (ריק ) על ראשו. דלי המסתיר את פניו עטויי המסיכה וחושף רק את תלתליו. בניגוד לסלאש שהיה גיבור גיטרה מזן ה"עומדים על קצה הצוק" . באקטהד מביא לגיטרות של הרוזס איזה אוונגארד צעצועי (אגב שמאוזן היטב בידי הגיטריסט השני והיותר קלאסי באופיו רובין פינק ) אבל מאחר והוא עזב רשמית את הלהקה לפני שנתיים קשה לדעת מה מהגיטרות שלו ישאר באלבום בכל מקרה בקטעים שכבר יצאו, ניתן לזהות בחלק מהשירים את הסאונדים המוזרים והמאוד לא שגרתיים שהוא הביא ללהקה. מעבר לו, ניכר שאקסל מתלהב מאלקטרוניקה (בגבולת הסביר) וכל מיני מכונות תופים ואפקטים דיגטלים מוצאים את עצמם ברקע השירים לצד חומות הגיטרות ההכרחיות.
מבין הרוקרים – BETTER מסתמן כלהיט הגדול של הדיסק, וזה די משונה. כי מדובר בשיר שהוא כמעט מטאל אוונגרד. עם פזמון ביזארי שנשמע כאילו "דאפט פאנק" השתילו אותו באמצע כל הריפים הבשרניים של הלהקה מין פזמון שיכול היה להיות מושר באותה מידה בידי קריסטינה אגילרה או פראנק זאפה. ביזארי לחלוטין אבל ממכר.
הן שיר הנושא והן סאגת הרוק הנקראת There Was a Time (או בקיצור – TWAT ) ובמידה מסויימת "מדגסקר" מוכיחים שהצרחן לא איבד כלום מהחדות שלו בשנות הגלות שלו, הבן אדם לא משאיר כמעט שניה ריקה מהנוכחות שלו, למעשה אם יש תואר ש"דמוקרטיה סינית" יכול לקבל בשלב זה הוא "האלבום עם הכי מעט זמן שהזמר שותק בו" אקסל עושה כל שבכוחו כדי לא להשאיר משהו מעבר לכמה שניות של מוזיקה בלי הקול שלו מעל. זה די מוזר ההאזנה לתקליט ככה, אתה כמעט חש את הצורך שלו להתבטא בכל מחיר ובכל הכוח אחרי כל שנות השקט שלו. גם שהשירים עצמם קורסים לאיזו חומת רעש אקסל מצווח בקולו מנטרות מהקצה הגבוה של ספקטרום השמע האנושי. וזה די מרתק.
השאלה היא האם זה מספיק? האם זה האלבום שיחזיר את רובים ושושנים מהמתים לביאה השניה. האם מהרו אנשי חברת התקליטים של אינטרסקופ כשמחקו את האלבום הזה מהלוח שלהם ? (למרות שלהגיד לאנשים שחיכו עשור שהם מהרו, המממ זה נשמע קצת מגוחך) .
ובכן הערכה זהירה שלי, למרות שעד ששמעתי את האלבום חשבתי שזו תהיה פארסה ענקית, התשובה היא כן.
מדובר באלבום מפלצתי לטעמי הרבה יותר טוב מUSE YOUR ILLUSION המגלומאני משנת 91.
כבר בפורמט הנוכחי שלו, מדובר באלבום מוצלח, שאולי לא יעשה הרבה לאינטלקטואלים וחובבי רוק אלטרנטיבי מעודן, אבל ביני לבין עצמי אני מודה שכבר הרבה זמן לא שמעתי אלבום שעשה לי חשק להד-באנגינג המוני באיזה אצטדיון יותר מהדיסק הזה. זהו אלבום מאסיבי, כל כך מאסיבי שהוא כמעט רומס את המאזין, מרוב רצון לכבוש אותו. אין לי ספק שעבור מעריצי הלהקה האלבום יהווה סוג של התגלות. קשה לי להאמין שהם יחושו מקופחים או מרומים מהדיסק הזה. אבל האם הוא יביא את הרובים למקומות חדשים? האם זה סרג'נט פפר האמריקאי והמודרני? ובכן התשובה היא ממש לא.
עד כמה שההשוואה תראה מופרכת, הדיסק הזה קרוב הרבה יותר ל"ריבולבר" של הביטלס מאשר לסרג'נט. מעבר לעובדה ששניהם נפתחים בשיר על האנשים הכי פחות אהודים בעולם – אנשי המס, יש סיבה פשוטה והרבה יותר מעניינת להשוואה. הרבגונית שלהם. השנים המאורע וגודל הציפיה גרמו לאקסל ליצור אלבום מוצלח מאוד. מאוד רבגוני, ועדיין רוקי להחריד. מגוון, נסיוני ונגיש באותה מידה, הוא לא התמוטט תחת הלחץ, לא נפל אל מחוזות הביזאר המנותק והצליח "כנראה" לצאת מהבור הזה שנקרא דמוקרטיה סינית (אולי עדיף כבר לקרוא לו "דמקורטיה עיראקית"? הרבה יותר רלוואנטי כיום ) ע ם אלבום טוב ביד. אולם האלבום הזה לא יעשה הרבה מעבר להחזיר את אקסל והגאנז חלקית אל מרכז ההתעניינות. תחושת הבטן שלי היא שדווקא אלבומם הבא של הרובים והשושנים, משוחרר מנטל ההוכחה שהוא יכול לעשות הכל לבד, יהיה יצירת המופת של אקסל. אם הוא רק יביא את עצמו לשחרר את ה"דמוקרטיה הסינית" מתי שהוא במילניום הנוכחי.
the day i sucked the air from a bottle of whiped cream
and i got real high, and things got real slow
(slow) and i started talking like this (slow)
What's goin on i don't know
and then i sold my car for Greatful Dead tickets
and my dad yeld at me and he grounded me
and he said i was a dick it was the worst day of my life
and i'll never forget,
but the very next day i was doing bong hits
in the back of my brand new Chevette
so don't tell me, we're winning the war on drugs
cus drugs are like a big old can of raid
and you're all little bugs
and don't tell me, to not get high
cus i'm as low as i can get without kissing your ass
and blowing you at the same time
man don't tell me about love and peace
when one of the johneses has a hand gun pointed at me
don't tell me to just say no
I'm an adict, i say no to letting it go
what ever happen to sex durgs and rock n roll
now we just have aids, crack and techno
so they busted me, so i say Fuck them mother Fuckers
for selling dope
and i went to jail and i wasn't forgiven
like that little Fucker who shot the pope
and they said i had the right to remain silent
but they couldn't explain
and i didn't resist and i wasn't violent
cus all i ever wanted was the right to remain
and they questioned me yah the asked me…
why?
and i said…
i don't think i should be shot for selling pot
it's just my little way of saying high
now my records all Fucked up
and i'm not allowed to vote
and two times a week they make me piss in a cup
when what i want to do is piss down there throat
man don't tell me about love and peace
when one of the johneses has a hand gun pointed at me
don't tell me to just say no
I'm an adict, i say no to letting it go
what ever happen to sex durgs and rock n roll
now we just have aids, crack and techno
ok here's the sensitive part
and they told me that times have changed
cus our parents have Hendrix, Jennis and Jim
but what about RiverFeonix and Kurt Cobain
and they told me, to praise the lord
but i've been waiting so long for him to call me back
i think i'm going to go pray at Betty Ford
and they told me, that life is fair
but i can't smoke a plant that was made by God
but i can kill my wife if i'm a football player
and they told me, yah they told me
to just ignore
but i'd rather smoke crack out of Nancy Ragen's skull
while getting a blow job from Tiffer Goarn
man don't tell me about love and peace
when one of the johneses has a hand gun pointed at me
don't tell me to just say no
I'm an adict, i say no to letting it go
what ever happen to sex durgs and rock n roll
now we just have aids, crack and techno
(אגב בגרסא שעל מחשבי השיר המוצלח מאוד הזה מופיע כחלק מהאלבום אבל לא הצלחתי למצוא שום אישוש לכך באתרי השמועות והמעריצים, ככה שיכול להיות שזו סתם טעות בבכל מקרה מדובר בשיר טוב מאוד. )
הכרזות לקוחות מהאתר המרתק של סטפן לנדסברגר המוקדש כולו לכרזות של הפרופגנדה הקומוניסטית בסין.
בנימה אישית משהו אני אתוודה שהסיבה העיקרית שבבגלל הקדשתי זמן לשמוע את אסופת השירים האלו היתה קשורה להתעניינות טכנית גרידא, רשציתי לשמוע איך נשמע אלבום ב13 מיליון דולר, ואיזה הצדקה יש ל- חצי מיליון דולר:תקציב גיטרות. לא ציפיתי להרבה מהאלבום. זכור לי אי אז בעבר הרחוק (2002 ) ויכוח עם מעריץ פנאט של אקסל וחבורתו שהתסובב בפורומים תחת הניק "עמית צור", ולא יכולתי שלא לחשוב על האיש ונבואות הטחול שלו משהו בסגנון – "דמוקרטיה סינית" אוטוטו יצא, ויכה את כל העולם בסנוורים, ואתם הטועים תכרעו ברך לפניי, הצודק!! ואז תבינו איזה אידיוטים אתם. ובכן אני מקווה שהבחור התבגר קצת מאז והבין שמוזיקה, זה ממש לא תחרות למי יש יותר גדול. סביר להניח שהאיש יגיח תיכף מאיזה פורום גאנז אנד רוזס שכוח אל ויחפש להשתלח בי.
אני אוהב אנשים עם להט בוער במה שהם מאמינים בו, ו"עמית צור" בודאי היה כזה. אולם כמו שקורה להרבה אנשי להט, החוט שלהם נשרף לעיתים ובאמצע ויכוחים הם יוצאים עם הצהרות די אידיוטיות, ואמירות חסרות כל הגיון. למרות שאני לא מצפה ממר צור להתנצלות פומבית על שלל העלבונות שהטיח בבאי הפורום אז (הוא מוזמן לכתוב לי למייל הפרטי אם העניין קשה לו ), אין לי בעיה להודות שטעיתי לגבי האלבום הזה. ולמרות ש "דמוקרטיה סינית" הוא בטח לא האלבום הכי טוב שנעשה אי פעם (כי אין דבר כזה, וגם לא יהיה ), הוא בהחלט אלבום מרתק גם מוזיקלית .
בבחינת "באתי לקלל יצאתי מברך.."
לכו להצביע, ותהנו מהדמוקרטיה שלנו. דמוקרטיה בה אתה לא מצביע בין האופציות הכי טובות שיש אלא בין האופציות שנראות הכי פחות גרוע. אל תבזבזו את הקול שלכם על מחאה ילדותית עם פתק לבן שלא אומר כלום פרט ל"לא משחק אתכם" .
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לביילי_רוז לבטל