לפני כמה עשורים,  כשהאוטובוסים של התחבורה העירונית בבאר שבע, עוד היו צבועים באדום בוהק,  כיאה לעיר פועלים,  עלו סבתה מרי ואם סבתי: סבתא רחל ז"ל, לקו שמונה. הקו  שהסיע את צמד הסבתות,  משכונה ו',  לתחנה המרכזית בבאר שבע.
לסבתא רחל היה מנהג.  להגיע לתחנה המרכזית מדי פעם, לעבור בין הרציפים,  להסתכל על האוטבוסים  העומדים בתחנה,  ולשאול את הנהגים: מתי הם יוצאים לדרכם? בתום הסבב בין הרציפים,  היתה סבתא רחל בוחרת לעלות,  על האוטובוס שעמד לצאת תיכף ומייד. לכשנשאלה על פשר הדרך המשונה בה היא בוחרת את יעדי נסיעותיה, השיבה סבתא רחל : "אני  כבר זקנה, אין לי זמן לחכות. לא משנה לאן האוטובוס יסע,  בטוח יש לי שמה איזה נכד,  או קרוב משפחה שאפשר לבקר".

באותו יום באמצע הסבנטיז התישבו שתי סבתותיי באחד הספסלים הרחבים של האוטובוס.  בתחנה לאחר מכן עלה זוג צעירים שהתהדרו בשיער ארוך במיוחד על פי צו התקופה,  והתישב במושב לפני הסבתות.  סבתא רחל,   שהיתה שילוב בלתי אפשרי, בין אשה ביקורתית,  שלא חסכה מסביבתה הקרובה את דעתה בכל נושא מצד אחד,  ומצד שני,  היתה מאוד קפדנית,  בעניני נימוסים חברתיים,  הסתכלה כמה רגעים בצמד הראשים  שלפניה,  והביעה באוזני סבתא מרי את דעתה על התסרוקות של שנות השבעים, אך בספרדית  "אי אאוארה קון תודו אסטו פלו, קומו ואמוס אה סבר קיין אס אל מזרוב,  אי קיין אס לה-מזרובה??" או בעברית "עכשיו עם  כל השערות האלה,  איך נדע מי זה המזרוב ומי זו המזרובה?"  (שלטובת קוראינו בני האליטות הישנות נסביר שמזרוב הוא משהו בין אומלל  למסכן  אבל במרוקאית והרבה, אבל הרבה יותר אומלל   )

לפתע הסתובב אליהן אחד הראשים והשיב לה  בספרדית, סניורה , אני המזרוב והיא המזרובה. .
סבתה רחל שתמיד התגאתה בהיותה בהירה במיוחד, הסמיקה כמו האוטובוס.  מגודל הפאדיחה ירדו שתי הסבתות שלי בתחנה הבאה הרבה לפני יעדן,  וחיכו שיבוא האוטובוס הבא. מאז ועד היום נטבע אצלינו במשפחה הביטוי "לך להסתפר יא מזרובה"  לכל מי ששיערותיו קצת עברו את קו האוזניים .
אז הלכתי להסתפר, בן אדם חייב  מדי פעם קצת לקצר,  ליישר פיאות ובעיקר לסדר את הזקנקן וכל המסביב שצריך,  כדי שבחורות לא יטעו,  ויתחילו לזרוק עליך בוטנים באמצע הרחוב.  לקחתי לי איזה בוקר רגוע והלכתי לעיר העתיקה אל בבר,  הספר הקבוע שלי מזה כמה שנים.
בבר כהרגלו היה עסוק כבר עם לקוח, התיישבתי וחיכיתי לתורי. בנתיים קראתי את העיתונים שהיו מונחים שם מלפני שבועיים.  חשבתי לעצמי כמה מוזר זה,  שלא משנה באיזה יום  תכנס למספרה של בבר,   תמיד תמיד תוכל למצוא את העיתון שיצא בדיוק לפני שבועיים.
מאיפה הוא משיג אותם תהיתי ? יש לו הסכם עם דוכני העיתונים ? הוא מביא אותם מהבית אחרי שבועיים ? יש לו מכונת זמן בחדר האחורי ? ולמה דווקא שבועיים ? לרגע אחד חשבתי לשאול את בבר אבל  נזכרתי במה שחבר שלי קימחי היה אומר: "רוב הספרים הם: או מרוקאים,  או ערסים,  או הומואים, ולרוב שלושתם יחד.  אבל בכל מקרה הם  תמיד, אבל תמיד,  נעלבים מהר מדי."
למה אתה מלכלך ככה,  אמרתי לו? מה יש לך נגד מרוקאים ערסים או הומואים? אתה בעצמך גם הומו גם מרוקאי ואפשר לומר שערס…

"תנסה לספר לספר בדיחה על ספרים ותראה כמה הומור יש  למישהו שמגיע כל כך קרוב לפנים שלי, עם מספריים וסכין…"

שתקתי וקראתי את החדשות הישנות,  ובבר עדיין עמל וקיצץ את שיערו הכסוף של הלקוח. מבטי עבר על קירות המספרה וקראתי בפעם האלף,  את שלל הדיפלומות שבבר תלה בגאוה גדולה על קירות החנות הקטנה.  הנה דיפלומה שמעידה שהוא למד ספרות בפאריז, ודיפלומה אחרת שהוא עשה קורס מתקדם של חברת  וולה.  בבר,  אתם מבינים,  הוא לא מעצב שיער או מהנדס קצוות. הוא אף פעם לא שדרג את מעמדו לסטייליסט גוונים או מתכנת תלתלים. בבר הוא ספר.  מישהו שמספר אותך, מקשיב   לסיפורים שלך תוך כדי, ומספר לך כמה משלו. פשוט ספר,  וזו הסיבה שאני עדיין הולך אליו.
בנתיים הגיע תורי ואחרי שקבלתי מסאז' לקליפת המוח, או מה שהוא קורה – חפיפה, התיישבתי אחר כבוד  בכיסא  המסתפר  וישר התפניתי לדבר האהוב עלי תוך כדי ההסתפרות – לדבר עם בבר.
שמעת על התוכנית החדשה של הממשלה לקדם את הנגב ?
איפה ?   הוא אמר לי .
איפה מה ?  שאלתי אותו. איפה  שמעת על התוכנית  ? איפה הקידום של הנגב ? איפה  ראש העיר ? מה ?
לא, לא עיוני,  איפה אתה רוצה שאני אקצץ לך ?
"אה זה..",  חייכתי, תשמע בבר.  כבר חמש שנים שאני מסתפר אצלך וזה תמיד אותו דבר.  קצוץ בצדדים אבל לא להוריד יותר מדי למעלה כי אתה יודע שמה  כבר אין הרבה מה לקצץ.
אהה כן כן מבין אותך.  אבל תגיד לי מה יעשו שמה ?
מי יעשו שמה מה, בבר ? השערות ? הכינים ? המסרק ?
לא,  לא המימשלה.  איך יקדמו הנגב ?
אה זה אני עדיין לא יודע לגמרי,  אבל קראתי שרוצים להעביר הרבה כסף לאיזור, איזה שבעה עשרה מיליארד שקל ולהכפיל את האוכולוסיה של האיזור.
עאז'ב ? (שלטובת בני האליטות הישנות נסביר שמדובר ב- וואלה ? אבל במרוקאית,  והרבה יותר משתומם )   שבעה עשר מיליארד שקל!!  יפה מיאוד מיאוד, אבל איך זה יכפיל את התושבים ? זה הרבה כסף בשביל שלא ימכרו קונדומים בסופרפארם, לא ? ומתי יעבירו את הכסף לפה ?
אתה יודע איך זה. הבטחות של פוליטיקאים,  אמרו שזה יקח עשר שנים עד שכל הכסף יגיע לפה.
איווה חלאס מתינה,  לא יכלו לשכור מונית יותר מהירה ?? עשר שנים להגיע מירושלים לבאר שבע ?
אחח בבר,   נשבע לך שאני כבר לא יודע אם אתה צוחק עלי או מדבר ברצינות.  זו תוכנית רב שנתית כזו. כל שנה ישימו קצת כסף על כל מיני דברים והנגב יתקדם בעזרתם.
ומה יעשו עם הכסף ? הוא שאל אותי בסקרנות בעודו בוחן את מקצץ לי את במאחורה של הראש.
אמרו שיעבירו כל מיני בסיסים של הצבא לאיזור הדרום.  בסיסי ההדרכה יעברו לפה לסביבה וגם כל בסיסי ההיי- טק בצבא יעברו לבפארק התעשיה ליד עומר.
"היי-טק,  זה טוב מאוד מיאוד. " אומר לי בבר,

אבל אם אני חושב שניה במחשבה שניה, אז מה יצא לנו מיזה בעצם, הא ?

חיילים,  תמיד לא טוב להם בצבא.  וכל מי שיבוא לכאן,  יזכור בסוף רק כמה הוא  סבל  בבאר שבע.  אז איך זה יקדם את הנגב?  יבואו יותר אנשים להסתפר אצלי ?
הממ לא נראה לי שאצלך יבואו יותר,  אתה יודע  יש מספרות צבאיות.
"אהה נכון מיאוד, חבל" הפטיר בבר ושקע לתוך שתיקה נוגה שהופרה רק בצקצוק המספריים.

"אתה יודע, דווידו, אני נזכר עכשיו במשהו." פלט בבר, " לפני שלושים שנה כשסאדאת נסע דרך באר שבע לעשות שלום עם בגין בירושלים,  אמרו אותו דבר. אנחנו נעשה שלום עם המצרים והאמריקאים ישימו כסף שכל הבסיסים יעברו מסיני לכאן,  והנגב יתקדם.  נראה לי זו אותה תוכנית,  לא ? אז מה אתה אומר להוריד או להשאיר ? "
מה, את  החיילים לדרום ?
לא, לא את הפאות שלך.
"תשאיר אותם בבר,  אני חושב שזו תוכנית חדשה,  אבל נראה לי שזו בדיוק אותה התוכנית שעליה דיברו כבר אז בקמפ דיוויד, אבל אם עברו שלושים שנה,  וזה לא קרה,  אז מה הסיכוי שזה יקרה עכשיו ? "
אחחח נאנח בבר, אז זה אומר שיש בחירות עוד מעט ?
כן ככה זה נראה השבתי לו,  ושנינו התבוננו בעצמנו במראה הגדולה וחייכנו.

כעבור שבוע…

אני הולך לי לאיטי במורד המדרחוב הזנוח  של העיר העתיקה. עובר מול פסל גדול של אלביס המוצב בפתח בית הקפה הכי אסקפיסטי בבאר שבע – קוסמוי,  ותוהה איזו מין עיריה היא זו שסדרה לפסל של אלביס,  משתנה כל כך גדולה במרכז המדרחוב ולא טרחו לשים אפילו שירותים ציבורי אחד,  בכל העיר העתיקה. ותפאום אני שם לב שבזוית העין יש משהו או יותר נכון מישהו, שרץ לעברי, וידיו  מתנופפות לכל הכיוונים.
"דווידו,  חכה רגע"
מתנשם ומתנשף נעמד לו בבר הספר שלי מהטור של שבוע שעבר,  ומנסה להוציא מילים מהפה בין התנשפות והחנקות,   מה שגורם לו להישמע בערך כך –  "בלבש…, שבועיים,… אמריקה…,  עיתון…,  לא יפה ככה!!".
בבר ? הכל בסדר?  אני שואל.
כן כן  הוא נעמד לידי ומסדיר את נשימתו. הכל בסדר, מיאה אחוז,  אבל אתה לא בסדר!
אני?? מה עשיתי הפעם ?
"אני חייב לספר לך משהו" הוא אומר לי בקול של מישהו שמחזיק את סודות הגרעין של איראן אצלו בראש וממש ממש צריך לשירותים.
כפי  שיודעים כל חברי  מכריי ומוקירי זיכרונותיי, סיפורים אני תמיד שמח לשמוע.  אבל מה הלחץ ולמה  דווקא עכשיו פה במדרחוב ? רוצה לשבת איפשהו לדבר?  כי  לא נעים לעמוד פה באמצע המדרחוב ולדבר איתך ככה.
מבט חטוף סביב מגלה שקפה פנורמה המיתולוגי עדיין חולש על מרכז העיר,  ואני מתלבט אם הוא עדיין פתוח או שזה כבר מזמן הפך לסוג של מוזיאון באר שבעי לדינוזאורים,  ואם יש מצב שאני אפגוש שם את אליהו נאווי.  אבל בעודי מהרהר,  אם כדאי להסתכן ולהזמין קפה מלפני עשרים וחמש שנים,  בבר כבר מוליך אותי בבטחה,  לאחד מבתי הקפה,  שבחיים לא חשבתי שאשב בהם. מסוג הכוכים שאתה עובר לידם,  ואומר לעצמך,  שרק אם תוולד ברומניה תעלה ארצה מרוסיה תתחתן עם מרוקאית תדבר טוניסאית שוטפת  ותהיה חבר מועצת העיר בשנות השמונים,  אולי תרגיש שייך שם.
התישבנו. בעודנו מחכים למלצרית העייפה,   שוטטו עיני לאורך הטפטים העתיקים  שמרוחים על הקירות,  ותהיתי,  אם נותרו עוד בתים בבאר שבע, שגם בהם יש טפט של חוף  טרופי בגודל טבעי,  על כל קירות הסלון.
אני מאוד מאוכזב ממך, קראתי את הטור שלך בעיתון,  וזה לא יפה  מה שעשית..  קוטע בבר את מחשבותי באבחה.
למה  בבר?  לא אהבת את מה שכתבתי עליך שבוע שעבר?
לא לא על זה אני מידבר איתך,  זה שטויות,  למה לא שאלת אותי ?
על מה ?  אני שואל בחוסר הבנה מוחלט.
למה לא שאלת אותי על העיתונים שיש לי במספרה מלפני שבועיים ? אה? מה חשבת זה במיקרה? חשבת אין לי כסף לקנות חדשים ? בגלל זה,  ראיתי אותך הבוקר הולך פה,  הייתי חייב לסגור את המספרה,  ולספר לך למה אני תמיד מביא  עיתונים מלפני שבועיים. חייב…
אם יש משהו שגיליתי מאז שהתחלתי לכתוב את הטור הזה זה שאתה לעולם לא יודע לאן המילים שלך יתגלגלו ואיך בסופו של דבר אתה מוצא שאתה כותב כמה מילים על סבתא שלך,  ומייד באים אליך כמה שכנים שלה ומעירים לך,  שזה לא היה ככה,  וזה היה ככה,  והדג ההוא,  והעכבר הזה  –  איך היה אומר הוגו ? הלו להתעורר שם !! כולה סיפורים  זה לא עובדה עם אילנה דיין!!.

אבל כשבבר אומר שיש לו סיפור על מה שכתבת זה בטוח שווה בדיקה
נו בבר,  ספר לי,  למה יש לך עיתונים בני שבועיים בחנות ?
תגיד לי אתה שמעת פעם על "יעקוב אמריקה" ?
ממש לא.
טוב אני איספר לך עליו. יעקוב הגיע לבאר שבע בשנות השישים, כמו עוד הרבה עולים ממרוקו.  הוא מצא איזו עבודה במכתשים בתור נהג, ועבר לגור יחד עם אשתו בדירה קטנה בשכונה א'. כולם ידעו שיעקוב הוא בחור ניחמד מאוד,  שאהב את אשתו, אולי קיצת  יותר מידי.  היה חושב עליה כל היום,  על ההגה במכתשים,  מחייך מאושר,  בטוח שיש לו את האשה הכי טובה בעולם.  נוסע ממקום למקום במפעל ושר בקול גדול "אספרה און פוקו, און פוקיטו מאס…"  הלהיט הגדול של אריס סאן (שלטובת קוראינו בני האליטות העולות מחבר העמים נסביר שמדובר בזמר שהיה הכלאה בין ערוץ ויוה לאלביס אבל עם פיאות לחיים מדהימות וביוונית או במילים אחרות זמר וגיטריסט מהטובים ביותר שאי פעם היו בישראל  ).  עכשיו יעקוב היה  בחור רגיל,  אבל וואלו… תמים מאוד, כל דבר שהיית מספר לו הוא היה מאמין לך לגמרי, יום אחד החליטו החבר'ה מהמכונות לשגע אותו קצת.   הם התחילו להגיד לו שכל יום כשהוא שר אריס סאן על ההגה,  אשתו חוגגת עם תיבות הילוכים של אחרים.  בהתחלה יעקוב  צחק ולא האמין להם,  אבל כמו יתוש בחושך,  שאתה לא רואה אותו,  אבל אתה שומע אותו מזמזם ומיזמזם לך באוזן,  עד שאתה משתגע? ככה,   הספק התחיל להסתובב לו, בראש.
בתחילה הוא היה מיחפש סיבות  לצאת מהעבודה, בשביל לבדוק שאשתו בבית לבדה,  באמצע היום.  אבל כמה סיפורים אפשר להמציא  בלי שיכעסו עליך ? אז הוא התחיל לצאת באמצע היום בלי להודיע לאף אחד והתחיל לעקוב  אחריה בכל רגע, יום אחד קרא לו המנהל  בעבודה והודיע לו שהוא אף פעם לא נמצא והוא מי-פו-ט-ר. יעקוב הפך להיות כל כך קנאי לאשתו שזה כבר לא שינה לו, הוא אפילו לא רצה לחפש עבודה חדשה וכל היום רצה להיות רק עם אשתו.  המזרובה, לא ידעה מה נפל עליה.. קבלה בעל מובטל בלי כסף שכל היום הולך איתה לכל מקום. אחרי כמה חודשים היא נישברה  לגמרי, לילה אחד כשהוא ישן היא פשוט ברחה ונעלמה. יעקוב קם בבוקר ומשאת, וואלו אין אישה.
כל הברגים אצלו בראש התחילו לרקוד צ'ה צ'ה צ'ה, והוא התשגע.  היה מישוטט  בכל מקום לחפש אותה, עד שיום אחד נתקע לו בראש שאשתו  ברחה לאמריקה.  אבל מה, כסף לנסוע לחפש אותה לא היה לו.
אתה מכיר את הנרקומנים האלה שבאים אליך בתחנה מרכזית ושואלים אותך אם יש לך שקל לתת להם כי הם צריכים להגיע לדימונה ??  אלה כולם למדו את זה מיעקוב,  שהתחיל להסתובב בכל מקום בעיר ולבקש מאנשים כמה לירות כי הוא צריך לנסוע עוד שבועיים לאמריקה. אחרי כמה חודשים שהבן אדם הסתובב ככה,  באו האנשים הלבנים מהפסיכאטרי בד' ואשפזו אותו שמה לכמה שנים.
יעקוב קיבל מספיק תרופות  וטיפולים בחשמל שעשו לו מהראש פורפרה.  כשהשתחרר מהפסיכאטרי אחרי כמה שנים הוא כבר לא זכר מיהו,  מהו,  ומה הוא רוצה,  רק דבר אחד נשאר לו בראש,  הוא צריך לנסוע לאמריקה עוד שבועיים.
מאז הוא מסתובב כל היום בעיר מחייך מאוזן לאוזן ולכל מי שהוא מכיר הוא אומר שהוא בא להפרד כי עוד שבועיים הוא נוסע לאמריקה. לכן כולם קוראים לו "יעקוב אמריקה"
וואו בבר, תשמע סיפור מדהים. אבל איך  זה קשור לעיתונים מלפני שבועיים? .
אה, כן כמעט שכחתי … אתה מבין כבר עשרים שנה שאני שומר את העיתון מלפני שבועיים בשביל יעקוב, ונותן לו אותו כל בוקר, כדי שהמזרוב לא יחשוב שהגיע הזמן  שהוא צריך לנסוע. אתה מבין מאז שהוא השתחרר,  יעקוב כבר לא מאמין לשום דבר,  רק לתאריך שכתוב בעיתון.