במקומות שבהם העיניים העצובות אינן רואות את הכוכבים דרך סכך המחשבות,  מופיעים הצבעים אמיתיים של ערב סוכות.  היד שלי בכפו של אבי,  הבגדים החדשים שקנו לי לחג, תחושת השקיעה האינסופית, זכרונות ילדות הם מתנת חג  לכל החיים.

 

צליל הסירנות מתחת למים, השתקפות פניך מהמראה מחליפה את ההתבוננות במים, הימים שלך נגזרים בין צלצולי  הפעמון המרוחק והאקורדים הנושרים כעלי סתיו כלפי מטה, אין סיבות לשלכת, אין תשובות בקצה הקשת, יש עכשיו, ועכשיו זה היום שמרגיש כמו מקום, לבן בהיר ומלא מקום להכיל.

אפשר שבורה   לקרוא לזה מהרחם מוזיקה  , ואפשר לזה התבהרות לרסיסים חלקית, תמיד לקרוא  תהיתי מדוע הצלילים מתמשכים בני האדם כבר נשמעו כאילו נגזרו ואילו המציאות כיום קטועה שריתקו כל כך את כל כך למקטעים אך היום הזה לא יחליד הוא רק צליל אחד ארוך 

 

היום החלטתי שבמקום לחפש את כל הרגעים המוזיקלים שמזכירים לי את מה שאני רוצה לשכוח אני אורה לנגן המדיה לנגן באקראי את כל קבצי המדיה, איכשהו בזמן האחרון אלו הפלייליסטים המוצלים והמוצלחים  ביותר שיוצא לי לשמוע, כך הוא הגיע אל הקטע הזה מתוך פסקול "המסע הארוך",  זו לא המלצה זה רק רגע כלוא בזמן.

 

מה ערך יש לסליחה שלי כשכבר אין לך  ממי לבקש סליחה?  אם בראש השנה אתה מתחדש,  מייד  אחר כך עומד להכרעת גזר דינך להמשך השנה,   אז  אחרי זה הולך לגור בסוכה במקום לשבת בבית ?  דת מוזרה היהדות, בטח כמה מייגעי דיעות מצאו הגיון בסדר הדברים  אני לא מחפש אותו,  אני אוהב את אנארכיית  צבעי  הסביונים הזו כמו הכחול האפור של השמים רגע לפני הגשמים.