
אלו הם התפילות שאתה לא רוצה לשמוע, קינות האובדן כשאתה מגיע אל קצה הצוק שפעם קראת לו בית, וכל מה שנותר לך זה לסדר את שאריות החפצים שנולדו מהיחד ועכשיו הם מתגעגעים. אין בקשת סליחה שעוברת בצינורות החלודים שמפרידים בין החיים למוות, אין אפשרות לקבל מחילה מקבר, ואין הרבה אנשים שיודעים לתקוע בשופר כראוי עד שיעורר שערי שמיים, אבל הרכות האמורפית בקולו של דב הפנדה, השחור בעיניים והלובן שמקיף את כולו, היא שהופכת אותו לשופר האנושי הכי זך טהור צלול וחודר שיש. אז אפשר ללכת לבית כנסת במשך יום אחד בשנה, ולחפש שם את שערי השמיים ולמצוא בסך הכל תפילה ישנה וחבוטה ואפשר להקשיב לאלבום הזה ולהתקרב הרבה יותר, אבל הרבה יותר, להבין איך זה להקרע באמת מתקיעת השופר.


קינות יהודיות מסורתיות תמיד ישמעו לי חסרות באנושיותן, אם אלוהים אוהב מוזיקה גדולה מהחיים אז כנראה שהעם הנבחר הוא פולני, אף אחד לא כתב רקוויאם יותר יפה מהמיני רקוויאם הזה של פרייזנר, ואם יש יצירה אחת שמתאימה לתפילת הנעילה של היחיד הרי היא כאן, העוקד הנעקד והמזבח, הסבך המסובך והשוכח.
שני אוהבים שוכבים יחדו עקודים בעקדה
וטוב להם. הם לא חושבים על מאכלת ולא על אש :
היא חושבת על האיל והוא חושב על המלאך.
דבר אחר. הוא האיל והיא הסבך,
היא ימות והיא תמשיך לצמוח פרא,
דבר אחר, הם קמו ונעלמו בין החוגגים.
יהודה עמיחי

נהמת האש המאכלת את הקורבנות שלא רצינו להקריב, הגחלים הרוחשים תחת הגוף שהיינו חייבים להרוג כדי שהרגש יתנקה ממנו, כניתוח שמצליח והחולה מת, כך בקשת הסליחה גוזלת ממך את שגיונות הלב, אז הנה קינה על חטאים שחטאנו לפניך בגילוי דעת וללא רגשות, על חטאים שחטאנו לעצמינו באהבות שלא מתממשות, על חטאים שחיטאנו מכל תאווה, על הכמיהה הכהה הזו למה שלא טומא, על חוסר היכולת להבין שאין קודש בבשר המדמם יש רק אהבה שמשחיתה זרעה לשווא, ובמרווח שבין כל צליל כחול אחד למשנהו אנו נמשיך לצייר על מים את שלל חלומותינו הנוגים ולדעת בסתר ליבנו שבקרוב כל זה יהיה, רק אש.
כתוב תגובה לעפרה לבטל