כשאנתוני קרא לאלבומו החדש "כעת  אני ציפור" היה לי ברור לחלוטין שהוא מתכוון לעובדת היותו פנגווין, כתם שחור וקטן אבוד על מרחבי לובן ממלכת הקרח המבהיקה שלו, בוהה אל האופק במבט מקווה וחולם על תעופה. "החלומות שלנו הם הדבר האמיתי" שרו שלום גד ואלג'יר, והחלומות  שנפרשים בדיסק  הזה הם הדבר האמיתי ביותר שצץ בשמי המוזיקה בשנים האחרונות ולו בגלל היכולת החד פעמית של  אנתוני לזקק את צליל  חלומותיו המבהיקים מטוהר דווקא מתוך צינורות הביוב המזוהמים ביותר של הרגשות האנושיים.

הרבה פעמים אומרים על תקליטים שהם חושפניים כמחמאה. השאלה היא מדוע חלק גדול מאותם תקליטי חשיפה מביכים אותך כמו הרגע שבו חנן  עזרן מתחייב לחשוף את האמת.  חושפנות יכולה להיות גם סוג של אוננות בפרהסיה מטעם אנשים המאוהבים בעצמם עד כלות, החושבים שלציבור יש עניין בבעיותייהם  האישיות. בכלל, נדמה לי שבעידן  הבלוגריה-תקשורתיה-חיבוריה,  חשיפה היא כמעט הדבר האחרון שהעולם זקוק לו כיום.  אולי דווקא ההסתר ומיעוט מידע יכולים ליצור כר מרעה  עשיר יותר לחלומות. שכן אם הכל גלוי וברור וחד כמה מקום נשאר לדמיון שלך לבנות בו עולם מקביל ? . 

כשמדברים על האלבום הזה קשה שלא לדבר על מלאכים וחייזרים שכן הדיסק הזה חושף בעיקר את  המאזין במלוא קור ערוותו האינטלקטואלית. כמה שכלתני וציני אתה יכול להיות ביחס לאלבום שכל כולו הוא התגלמות עולם התבן והמלמלה של נפש נזקקת,  פצועה,  וללא טיפת הגנה. נפש שבורה  שאינה מנסה אפילו להעמיד פנים שהיא בסדר, ושבסוף יהיה כאן קתרזיס רגעי של הפי-אנד בחמש דקות.

כמה אלבומים כאלו אתם מכירים?  זה לא שאנתוני והג'ונסונס הגיחו כרגע מאיזו עיירה שנשכחה בשנות החמישים והתגלתה מחדש.  הם באים מלב הדקדנטיות והפרברסיה, מהמקום שבו אנשים קוטעים את גופם כדי להרגיש יותר שלמים עם נפשם, ממקום שבו הכאב מגדיר את העונג, מהמקום שבו האנושיות נמדדת בשיא כיעורה ולכן חייבים לשנותה למשהו אחר כדי למצוא את היופי מחדש.

 

               "יום אחד אני אגדל ואהיה אישה יפה, יום אחד אגדל ואהיה נערה יפיפיה"

אולי אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות צריך לייצר טבלה של ערכים תזונתיים שיצורפו  לכל יצירת אומנות, סרט,  אלבום, או ספר שנעשים ומשווקים לקהל.  על הדיסק הזה צריך להוסיף מדבקה גדולה "מכיל  %0 ציניות" ואזהרה כי חשיפה ממושכת אליו עלולה לגרום לכם לדמוע ללא הכרה ולהתגעגע.    התמיהה שלי לגבי אנתוני היא גודל אמונתו ורוחב ליבו. עד עכשיו אינני מבין איך אפשר בכלל להאמין במילים כמו חופש שחרור ואהבה כפי שהאמנת בהם לפני שהחיים החטיפו לך פעם אחר פעם עוד ועוד מכות?

אולי כי אין לו ברירה ? אולי כי המוזיקה שהוא והג'ונסונס מייצרים מלאה בתום ויופי כמו פנינה הצפה בביבים העכורים ביותר של ניו יורק. הקונטרסט העצום בין הטקסטים שעוסקים בזהויות מיניות, במיניות זהה, בחוסר הרך,  ובקושי האנושי במלואו זהים רק להבדל שבין אור לחושך, בין השחור והלבן,  בין היופי של קנדי דארלינג המצולם על העטיפה של האלבום, לבין מיטת בית החולים שעליה הוא גוסס, בין יופיים הנצחי של הפרחים סביבו לנוכחותו המעיקה מדי של המוות בכל אחד מהצללים שעוטפים אותו. דווקא באור הניאון הקר ומראה השלד-שיק של לובן עורו צורבת תמונת העטיפה של הדיסק את הרשתית בחום אנושי נדיר כל כך שאנשים מסוגלים להוציא מעצמם לעיתים רק לנוכח המוות וסופיותו המוחלטת.

 "אני נערה רעה, ונערות רעות יכולות לעוף"

אנת'וני ניחן בקול הכי יחודי בעולם המוזיקה כיום, במחצית הדרך בין גבר לאישה בין פעיותיו הראשונות של תינוק לגעיית הבכי האחרון של אישה זקנה, האיש הלבן עם הקול הכי שחור, הנפש השחורה עם הכנפיים הצחורות ביותר שיש. אנת'וני הוא היצור הכי מעוות  וטהור שאי פעם התקרב למיקרופון. הוא חריג העל שמגיע בקצה שרשרת ארוכה של חריגים מוזיקלים שהקדימו אותו. מלו ריד, ובואי בתקופת האנדורגינוס החייזרי שלו, דרך בוי ג'ורג' שאולי יותר מהכל אחראי ליצירתו של המין השלישי בעולם הפופ,  במרחק הבלתי ניתן למדידה שבין הגבר לאשה. דרך מוריסי והטקסטים המדוייקים  שלו,  לכל אלו חייב אנת'וני את קיומו.  הן לו ריד ובוי ג'ורג'  מתארחים באלבום הזה לדואטים, (וגם רופוס ווינרייט שהשיר שלו בדיסק יכול בקלות לזכות בתואר השיר הכי טוב שטום יורק לא ידע שהוא שר)  שהם הדבר הכי טוב ששניהם היו מעורבים בו מזה שנות דור.

אנתוני  עובר אותם ליצירת דמות חדשה. זמר בעל קול רוטט חסר מיניות לחלוטין השר שירים מיניים בתמימות שאין כמוה.   מדוע אנו מניחים שמין ותמימות הם דברים מנוגדים? שאלה אותי חברה טובה פעם והותירה אותי משותק מהתובנה.  בהסתכלות אחורה אל חיי  אני נוטה לחשוב שההשערות שלי על איך זה יהיה בפעם הראשונה שבו תתחבר במלואך לאדם אחר, כדי לחוש את מלוא החויה המינית לא היו רחוקות מהחויה של האזנה לדיסק הזה.

האלבום הזה מלא במוזיקה אנושית.  אולי אנושית מדי. כפי שרק מלאכים המשוטטים בשמי ניו יורק ומביטים מטה אל בני האדם עם חמלה אינסופית יכולים לייצר. הנוכחות הכבדה ביותר של אותם צלילים וצללים שמהווים את עולמו של אנתוני כפי שהוא רואה ומפרש אותו בשיריו היא שהופכת את הדיסק הזה למלאכי כל כך.  

 הטוטאליות חסרת המודעות שבה הוא הולך עם החריגות שלו עד הקיצוניות שלה יצרו בעיני את האלבום היפה והממכר ביותר ששמעתי מזה שנים. אלבום שראוי יותר מכל להקרא אלבום השנה, אם רק הייתי מאמין שמשהו ממשק הכנפיים הזה יחלחל אל רוח התקופה ויגדיר את זמנו. הלואי שאנשים יקחו את הדיסק הזה אל תוך חייהם כפי שהיו לוקחים מלאך שמצאו חבול ברחוב. אבל נראה לי שמעט מאוד אנשים בימינו  יודעים איך לזהות  פנינים בזבל  או כיצד נראים מלאכים בשר ודם, הביטו בתמונות של אנתוני היטב כדי שתדעו לזהות אותם בפעם הבאה שאתם רואים אותם שוכבים שבורי כנפיים בצידי הדרך.