אני רוצה אותך אבל אני כבר לא יודע איך זה בכלל מרגיש, אולי אני רק מנחש שזה ככה. אני רוצה אותך שבור ומפורק לקילו וביטים של בייטים. קצב ההורדה  שלך שואף לאפס ואין לי איך  לעשות רסטארט או אפילו אנדו,  אני רוצה אותך ויש לי גיטרה אקוסטית זולה ולפטופ שנתקע כל הזמן, אני רוצה אותך  וכל מה שאני רואה זה את המסך הכחול של המוות, אני רוצה אותך וזו סוג של מטאפורה אני יודע, מטאפורה של תקוה, גם אם בפעם האחרונה.

 

 

יש שירים שניתן לשמוע את היקום מבעבע דרכם, זה בהחלט לא המקרה של השיר  הזה. בקצה חייו רגע לפני שמכוניתו התאבדה על העץ בשולי הדרך הרהר לעצמו כריס בל בקוים המושלמים שנחרצו בזויות עיניה כשהשמש מאירה עליהם בימי שישי בצהריים וכמה שהחיוך שלה כל כך…

 

אתה רושם את האהבות שלך כמו דף מילים חלולות  שהיה מצורף  לאלבום ישן שמצאת בחנות יד שניה, אבל התקליט נעלם כבר מזמן,  וכל מה שנותר לך כעת,  זה לדמיין את המנגינות והעיבודים בעצמך. נראה לי שככה עשו  את האלבום הזה. יש בו עצבות כל כך גדולה כפי שרק אנשים שלא חוו אותה בעצמם, מסוגלים לדמיין.

 

לכל אלו שיודעים לסמן את הלכלוך של יום שישי בצהריים בטוש צהוב. לכל אלו שהבינו  שכל הסודות נגלים במשפט  "אני ידעתי ואת ידעת ופשוט לא ידענו איך", ולכל אלו שקונים ומשלמים עד הסוף ומקבלים רק את האפשרות לעשות עוד ועוד חורים בשמיים כחולים. יש זמן שאתה פשוט לא יכול לצחוק על עצמך יותר וכל מה שנותר לך זה להקשיב שוב לשיר הזה מחדש. ולדעת שיש לך מקום…

לה יש, לי עדיין אין.

 

שבת שלום.