באביב שעבר יצאתי עם נערה שהיתה מנהלת ההופעות של להקת רוק. כשסיפרה להם שהיא מתראה איתי הם אמרו לה, "אה, כל מה שהוא רוצה לעשות, זה למצוץ ללו ריד את הזין."
אני אמצוץ ללו ריד את הזין, בגלל שאני גם אנשק, את כפות רגליהם של מנסחי המגנה- כארטה.
אני משאיר לך לשפוט את ההצהרה הזאת כרצונך. משום שזה לא ללו ריד אלא למי שקורא את המילים האלו, אני מכניע את עצמי. לא אכפת לי מכלום כמעט, אבל אני יודע שאני תמיד נמצא בידיים טובות איתך.
אני אדם ריאלי. לכן אני מאזין ללו ריד. וזו הסיבה שבגללה אני מאליל אותו. בגלל שהדברים שהוא כתב ושר וניגן ב"מחתרת הקטיפה" היוו עבורי חלק מתחילתה של מהפיכה אמיתית בתוכנית השלמה שבין אישה לגבר, גבר לגבר, אישה לאישה, בן אנוש לבן אנוש. ואני לא מתכוון לשיבוטים. אני מתכוון לרבגוניות שנמתחת עד הכוכבים.
כולם מניחים שהמוח והגוף מנוגדים אחד לשני. למה בעצם ? ( אם נתעלם לרגע מששת אלפים שנים של היסטוריה ) הקוף כנגד המחשבה . כמה משעמם. אבל עדיין אנו קונים את זה, כולנו.
"מחתרת הקטיפה" היתה הלהקה הכי גדולה שאי פעם התקיימה בגלל שהם התחילו להציע שהדברים אינם כך, בעצם עובדת המעשה שהכרה בניגודיות זו היא טראגית ברמה הבסיסית ביותר של הזויות המוקצנות.
הזויות ? הא!!
מהו ההבדל בין עיקול החזה של אלילת מין, לבין עצמות הירך של סוס הרבעה, והסנפירים שעל שברולט מודל 57 ? הצגתה של השברולט לתוך ההשוואה היא רעיון אמריקאי שאנדי וורהול הביא לכלל שלמות, ולכן הוא נביא החורבן שלנו.
לו ריד הבין כבר בשלב מוקדם שכל מה שנחוץ הוא לגעת בלחי של האחר, לתת להם מעט הכרה, להניח להם להיות,אולי להקליט את זה וכך להצדיק את הטרגדיה דרך האומנות .
וכל אמנות הינה מעשה אהבה למין האנושי בכללותו.
אה לו, זו המוזיקה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם.
הפתיחה של "כל מסיבות המחר" היא כמו לצפות בשחר מבקיע מעל גדות של בנינים, דרך החלונות של אותם כלובים אלגנטיים והרמטיים, שמרגישים כאילו היו כתובים טוב מדי, ואני חושד שהם הסכין הנוספת שחותכת דרך הקרביים שלך, היבשות שמפרידות בין ספרות ומוזיקה מבלי שיהיה אכפת להן אחת מרעותה .
לפני שני לילות אחד מחברי הטובים והיה כאן ודברנו על אירן ועתידה של השגרירות שבה אנו חיים.
בסופו של דבר הסכמנו שאנו גולים בארצנו, אז איפה זה משאיר אותנו ?
גלות ברחוב הראשי .
שזה בדיוק המקום שבו אתה תמיד היית, לו, שהוא לא כזה מקום גרוע להיות בו, אבל אם אתה מרגיש שם בבית, אתה כנראה פסיכופאט, אבל אתה ידעת את זה כל כך מזמן.
אנחנו נגמור שם בצורה זו או אחרת, בטח נחלוק בירות בבר כשהורינו לצידנו, והם ידעו את מה שאסור שאף אחד אחר ידע , החטא שעליו אין מדברים, האהבה שאין מעזים לומר את שמה, המכור הגיע סוף סוף הביתה.
לסטר באנגס
1980
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לרוני לבטל