The Blue Moods Of Spain  – 1995

בשתיקות שבין כל המילים המיותרות שנאמרות כשהאהבה גוועת סופית מול עיניך,  בצורך למלא את השקט במשהו שישבור את התחושה העמומה הזו של כאב מרוחק שהולך ומתקרב,  ברגעים שעוד לפני שהם קורים אתה יודע שאתה תיקח איתך, ממנה לנצח. התמונות שנקרעות  בין כחול לשחור, המבט המוסט שלה הצידה הרחק ממך, הזויות הבלתי אפשריות שבהן נפרדות רגליה, בוהק המרפק והכיווץ של כפות ידיה,  נלכדות על הרשתית כמו סצינה מסרט ישן שבו אתה משתתף רק בתור צלם אבל אף פעם לא הבמאי, בין ריח הגשם הפראי שאתה מכיר כל כך טוב ממעמקי הברקים השחורים בשיערה , מבין פרקי האצבעות הרוטטות שמלבינות על ההגה שמונח בין ידייך כפריט חסר הגיון בסצינה הזו, מהמבט הבוהה על לוח המחוונים הנוגה באור הרחוב שאיכשהו תמיד מהווה תפאורה מדכדכת במיוחד להרגשה איך זה לא להרגיש כלום בפעם האחרונה.  

 

"כחול הוא מחסה קר כל כך, 

 כחול הוא צבע השמים

כחול הוא צבע עיניה

כחול הוא הים

 כחול הוא מחסה קר כל כך"

                       (עולם של כחול)

 

בסופו של דבר הקסם של מוזיקה הוא חוסר המובנות שלה. הרגעים האלו שמוזיקה הופכת להרבה יותר מאשר צירוף גלי קול רוטטים אחד מעל השני, נבואה רעה שהתגשמה בניגוד לרצונך, משב רוח קרה ומלטפת כאחת שתנשום ותעטוף אותך, אור מנחה בחשיכה. יש אלבומים שאתה שומע ויודע תת-עורית שהם הולכים להיות הפסקול של חייך לעתיד לבוא.  לא מדובר פה בצליל הזכרונות, אלא בצליל  המפתחות הדוקרים אותך בקצה הלילה כשאתה מוצא את עצמך עם הידיעה שהכל נגמר והגיע הזמן ללכת,  אבל נאחז ברגע הזה עוד ועוד כאדם טובע שלא יכול להתנתק מהאבן שקשורה לחזהו.   

"פעמים רבות בשירי בלוז וקאנטרי,  נישאר נושא השיר מתחת לפני השטח. ובהרבה מובנים, ככה הם גם החיים"

 יש כנות מכאיבה בקולו של ג'וש היידן, הזמר בסיסט וכותב השירים של להקת Spain.  כנות שמקלפת אותך ממבוך הערפל שאתה נתון בו. הוא שר כאדם בקצה הנפילה המכה על פשעיו ומתוודה על חטאיו,  בעיניים פקוחות ומפוכחות,  בקול רך, כמעט ילדותי, אך קרוע לחלוטין.   

"הלכתי לדרכי 

משוחרר מכל פשעיי

 הלכתי לדרכי 

משוחרר מכל פשעיי

אבל אף פעם לא יכולתי להחביא

את מה ששמרתי בפנים

הלכתי לדרכי

משוחרר מכל חטאיי

הלכתי לדרכי

משוחרר מכל חטאיי

אבל הדבר האכזרי ביותר

היה הסבל  שנותר שלי

כשאחזתי בך בלילה ההוא

וידעתי שזה הרגיש נכון כל כך

הרגיש נכון כל כך…"   

             (ללא שם # 1 )

 

הצליל הספרטני והכל כך מדויק שSPAIN  יוצרים הוא צליל העננים הכחולים שחולפים דרכך בדרכם האיטית להוריד גשם במקומות אחרים ברגעי הפרידה הקשים. בלוז, גוספל, קאנטרי ואלבומי נשמה ישנים מגויסים כדי לייצר את אוירת השעות הקטנות והבודדות של הלילה אך אפילו לרגע אחד אין האלבום הזה נופל לקלישאות מוזיקליות.  האלבום הזה יצא ב1995 אבל קשה מאוד למקם אותו במקביל לדברים אחרים שקרו בעשור הקודם.  לעיתים קוראים להם פוסט-פולק או אלט-קאנטרי, לעיתים נוטים ליייחס אותם לזרם העצובים והאיטיים של הסלוקור והסדקור, בהתאמה. נדמה לי שדרך נכונה יותר תהיה להתיחס לאלבום זה כאל אלבום פרידה  מהגדולים ביותר שיש. הן האלבום והלהקה מעוצבים כאילו הגיחו מעידן אחר. החליפות השחורות המסוגננות, הקלטה על ציוד אנלוגי ומגברי מנורות עתיקים, העטיפה המסוגננת כמו תקליטי ג'אז משנות החמישים (אגב בחנויות רבות טועים בהרכב והדיסק שלהם נמצא בסקצית הג'אז בגלל העטיפה )   כולם תורמים ליצירת אחד האלבומים הכי יפים, ולא שייכים שיצאו בעשור האחרון.  

לג'וש היידן יש רקע שונה מאוד מכל מוזיקאי האלטרנטיב של  הניינטיז הוא נצר למשפחת מוזיקאים ידועה. אביו הוא בסיסט הג'אז צ'ארלי היידן, אימו הגיעה ממשפחת מוזיקאים דרומית ידועה ומנגנת במנדולינה, ושלוש אחיותיו מנגנות כלי מיתר בעשרות הקלטות (ומתארחות כאן ).  מעבר לכך משפחתו  דתית מאוד. הנצרות והתפיסה של החטא ועונשו לפי הדוגמה הנוצרית הן חיוניים להבנת עולמו הפנימי של היידן הצעיר.

 

"ישו, הו ישו .

אינני רוצה למות לבד

ישו, הוא ישו

אהבתי היתה  לא אמיתית

וכל מה שנותר לי הוא אתה

ישו, הו ישו

אנני רוצה למות לבד

ישו,

אם אתה שומע את נשימותי האחרונות

אל תשאיר אותי כאן למות מוות בודד

ידעתי שחטאתי

אבל אני סובל כל כך"

 

השיר החותם את האלבום נקרא בפשטות Spiritual . שיר "רוחני" במובן האולד-אייג'י  של המילה   זהו לטעמי השיר היפה ביותר באלבום ואחד השירים הכי יפים אי פעם, היידן כתב ומבצע פה שיר גוספל בלוז שנשמע כאילו היה חייב להיכתב בתקופה שבה אנשים האמינו בכל מאודם.  זהו בשיר פשוט וגאוני באותה מידה. תפילה שבורה בארבע אקורדים, בלוז כחול משחור,  עם קולו המכמיר של היידן שאף פעם לא נשמע יותר מלא אמונה וחרטה וסדוק מאהבה שלא התממשה. השיר הזה הוא התיעוד  המדוייק ביותר שמישהו יצר לצליל בועות האויר האחרונות  העולות מאדם טובע.   

 

 

 

                                               1999 – She Haunts My Dreams

"כאן אני אוהב אותך.

 בין האורנים האפלים נפרמת הרוח

 הלבנה שבוהקת מעל מים נודדים

 ומצעד הימים הזהים שרודפים את עצמם" .

                      (פבלו נרודה )

 

כל הסיפור כולו טמון בעטיפות שלהם.  מהמבט הראשון ברור לך שזה אלבום שונה לחלוטין מהדיסק הקודם, העטיפה עדיין מסוגננת ותחושה העצב עדיין מרחפת מעל המים, אולם זה כבר לא נראה כמו אלבום ג'אז  עתיק , והכחול פינה מקום לכל גווני האפור והשחור. המכה הכחולה של האלבום הראשון הפכה לרגעים הארוכים שבהם אתה מתפרק בשקט לחלקיקים מוכי צער וזכרונות שמחויבים איכשהו לתפקד בתוך השגרה,  אחרי שההלם הראשוני פג.

 

"הכל נגמר עכשיו,  הוא ידע מההתחלה 

 זו הדרך שבה היא הלכה, שבה היא נעה.

 הכל נגמר עכשיו, איכשהו היא אמרה לו את זה

זה הכל היה בדרך שבה היא הסיטה את ראשה "

               (הכל נגמר)

 

למרות ארבע השנים שחלפו בין האלבום הראשון  ל"היא רודפת את חלומותיי" הרי שמדובר בשני אלבומים שהם חלק מיצירה אחת,  וכפי שאני מאמין ביחד עם האלבום השלישי מהווים טרילוגיה של שברון הלב ובמידה מסוימת גם החלמתו.   מהצליל הפותח את האלבום  ניתן לשמוע שמדובר בשלב אחר לחלוטין של ההתרסקות. הצליל האפור כהה של הדיסק הרבה פחות בלוזי וקודר מהראשון.  מה שיכול היה להתפס כהתרככות מסוימת של הלהקה, מצטייר בהאזנה לדיסק כצעד ההגיוני ביותר שנותר ללכת ממנו אחרי המחנק והאובדן שמילאו את הדיסק הקודם. כן, מדובר באלבום שונה אך יפיפה לא פחות מקודמו . מצבע העטיפה ועד דעיכת הצליל האחרון  מדובר ביצירת מופת של קהות חושים  . יש בדיסק הזה איכויות מנחמות שאותן יזהה מייד כל מי שבהה בתקרה הלבנה של חדרו  במשך שעות על גבי שעות ללא יכולת להרגיש מה  הוא בדיוק מרגיש. אחרי הכל  גם ברגעים שאתה מפנים שהיא הלכה, שהכל נגמר שהפעם זה סופי, אתה יודע שברגע שתעצום את עיניך היא תרדוף את חלומותיך ומזה אתה לא תברח. 

 

"מאהבת קלה,

 מה אנחנו מנסים להגיד ?

עשינו אהבה, עכשיו צריך לשלם ?"

            (מאהבת קלה)

 

והנה שוב צצים הרגעים המקומטים שבהם אתה מבלבל בין מין לחום, בין תשוקה לאהבה.  מוצא מאהבת קלה רק בכדי לגלות שעל דברים זולים משלמים מאד ביוקר, מותח את גבולות הציפורים שלך רק כדי לגלות את אפקט הדחיה של סדינים חיוורים מדי  בבוקר שאחרי.

 

"חייבת להיות דרך להרגיש 

כמו שחשתי לפני שהכל השתבש

לפני שחשבתי שאהבה לא יכולה להתקיים 

לפני  שחשתי את גופך, צמוד לשלי "

                        (לפני שהכל השתבש)

 

 

                                                       I Belive – 2001

 

ושוב העטיפה של האלבום מספרת את הסיפור כולו.  עם גוונים מעודנים  של חום-כתום סתווים  שלה והאישה שיכולה להיות מישהי בשמלת חתונה, או תמונה נדירה  של מרי הבתולה  הקדושה, ושתיהן לא מושגות עבור היידן באותה מידה.    

 

" הרגשות אף פעם לא נעלמו

  כמו שהיא עשתה 

  ועכשיו היא רודפת את חלומותי

  שרידי אהבה לכודים בזכרונות

  הייתי פעם לבד

  עכשיו היא רודפת את כל חלומתי "

                  (היא רודפת את חלומותי)

 

בסוף אתה לומד לקבל את העובדה הקרה שהיא הלכה. שהזמן לא ימחזר את עצמו לרגע אחד אפילו בשבילך, שכל מה שנותר זה רק זכרונות שדועכים לתמונות.  התאים הרדומים שמתעוררים מכל משב רוח חולף בלילות. וכל הדברים שמזכירים לך שוב ושוב בכל פעם שנדמה לך ששכחת אותה כליל. הפניה לרחוב שלה, ניחוח קלוש של מישהי בתחנת האוטובוס, הסרט שראיתם יחד בקולנוע ועכשיו נמכר בדיוידי, הזמן מסמן אותנו בכל יצירי התרבות שלו,  בונה את התפאורה המדוייקת לרגע שבו  תוציא את ראשך מחוץ לחלון ושיר ישן יקרע את ליבך, ואתה תביט אל המתדלק שלעולם לא יבין את העיניים האדמומיות שגוררות אותך כמו בובה ממוכנת  אל המכונית, לעבר עוד מסע לילי ארוך וללא רוך.

 

              "אין אפשרות להתמיד בכיסופי האהבה לאורף זמן, אם אין תקוה שמזינה אותם"

                                                     (סרוואנטס )

 

"אני מאמין" הוא אלבום כיסופי האהבה של מאמינים חסרי תקוה, למרות שהיידן שר ברכות שהוא "נולד כדי לאהוב אותה " הוא כבר יודע שזה לא יקרה בחיים האלו. רוב  התובנות שלו הם בלשון עבר, הם תובנות של מי שעבר דרך הטוב והרע ומחפש דרך למצוא את מקומו מחדש מתחת לשמש. זהו צליל הזכרונות הנפרדים מהאופק, צליל פניה המוארות באדום הרמזורים ופניך שמוכתמות מפנסי הכבישים החולפים כשהיא איננה. צליל הלילה הגווע אל האור הראשון בלעדיה, צליל החלומות שבהם אתה רודף אחריה והיא רודפת את חלומותיך, צליל הצללים שהיא הותירה סביב מיטתך כעלים הנושרים מהלילה. צליל הרגע שבו היא הופכת מנשימות חמות, השערות מגוחכות, ומבטים שנגזרו מסרט צרפתי ישן לנוסטלגיה פשוטה. יום אחד אולי תוכל להיזכר בה בלי כעס, כמיהה, שינאה, או תסכול אינסופי מלא חרטה אבל זה לא יקרה היום.  זהו צליל הרגע שבו היא מנופפת לך  בפעם  האחרונה לשלום ואתה מבין כמה שאתה אוהב אותה, זהו צליל הרגע  שבו הכל נגמר כשאתה נפרד ממנה על רציף ההווה, והיא נוסעת על רפסודת הזכרונות, בדרכה להיות העבר.

 

"אהבה הותירה אותי לבד

 סודותיה נעלמו, ועדיף לא לדבר אודותיה

מדוע, או מדוע היא עזבה ?

 אני לעולם לא אדע

אבל זה היה כל כך מזמן

כל כך מזמן "