The Night – Morphine

כל הנסיעה חזרה יצא לי להרהר רבות ברגע האחרון שבו הבטתי לתוכך וראיתי את הלילה שניסית להסתיר כל הזמן בבירור דק כמו קוי ההפרדה שהבהיקו לרגע אחד באור פנסי הרכב ומיד נעלמו אל תוך האפילה בלי לדעת שיש עוד אלפי קוים בהמשך וראיתי את העיניים שלך מביטות מתוך המראה האחורית שואלות וגדולות ובעיקר לא קיימות וידעתי שיותר אני לא אראה את עצמי שם כי יש נקודה מתה באמצע הדרך שבה הזמן עומד מלכת ואתה מבין שהעבר שלך כבר גדול ורחב יותר מהעתיד ואולי באמת לא נותר לך שום מקום להכיל רגשות חוץ מזכרונות ואתה חושב על הצלילים שאתה לא תשמע יותר מעבר לכתף שלך ולא תדמיין את העולם המוזר שמחוץ לדלת כעולם אפשרי ותצטרך להודות שאתה צריך להיות חזק בשביל להגיד שאתה חלש מדי מכדי להציל את עצמך והלואי והיית שוב כל הדברים שמתפשטים בפשטות כמו אגדה שמספרים לילדות קטנות לפני השינה מאלו שגורמות לך להשאיר את הוילונות סגורים וליד שלך להיסגר חזק כל כך סביב אצבעותיי עד שחששתי שאת תשברי לי אותן וכמה כל זה היה עוזר לך עכשיו ? כי רק ביננו את עדיין מפחדת מהחושך שבפנים יותר מכל דבר אחר ואין מי שיודע מה הלילה הזה יביא איתו פרט לתהיות וזכרונות שחומקים ממך כמו האורות שחולפים במהירות מולך וממשיכים את צליל מסעם הבודד חרישית אל תוך המרחק מעבר לכל מה שאפשר לראות ולדעת בעולמות מקבילים שפעם היו שלנו ועכשיו הופרדו במותם ויכולתי לקרוא לך פרח הלילה, יכולתי לקרוא לך האישה של חיי ויכולתי לתאר לך באלף גווני נחושת חלודה את נהמות הסקסופון האבוד ברקע ויכולתי לדמיין שאת עוד מחכה לי על שטיח הכוכבים שלך בדירה הקטנה שבה לרגעים מסוימים קראתי לך בית ויכולתי להבין לחלוטין את חוסר המובנות שלך וכמה שהבנתי שאף פעם לא אהבתי אותך יותר מאשר ברגע שבו הבנתי שהאהבה ביננו נגמרה ויכולתי לכתוב לך את כל זה ועדיין לא הייתי מצליח לספר לך כמה שאני מתגעגע אלייך וכמה שזה כואב פיזית להיות שבוי של עבר שלא יחזור וכמה שאני יודע איך שאת תקראי את זה ותתהי אם זה לך שאני כותב עכשיו… אבל זאת את, תמיד היית, תמיד תהיי, את, רק את.