"אני מתחנן בפני כל מטורף עם נשק אי שם בחוץ , אם יום אחד ביל קאלהאן יחליט שהוא עומד לבצע את מופע האימים הרגשי שהוא מכנה שירים, חי בפני אנשים, אנא מכם קחו אותו לסמטא הצדדית הקרובה ביותר, ותירו בו כמו כלב משוטט . יש דברים שאסור, פשוט אסור לעשות, או להגיד בפומבי…"
מבקר נשכח מ עיתון ה"מלודי מייקר" (ז"ל).   אי שם בתחילת שנות התשעים.

לסמוג (יותר נכון ביל קאלהן) יש אלבום חדש. עכשיו,  יש אומנים עקביים שעושים את הדבר שלהם במידה זו או אחרת של הצלחה שוב ושוב ושוב, ויש אומני זיג זג שכל תקליט הולכים למקום אחר רק בשביל העקרון וזה לא משנה אם זה טוב או רע, ויש את סמוג, שמצליח לעשות את שניהם בו זמנית. כל התקליטים שלו שונים אחד מהשני מהותית ובכל זאת נדמה שכל האלבומים שלו הם בדיוק אותו תקליט מהפעם הקודמת.
לכאורה אין בזה שום בעיה. מי שאוהב אותו יאהב אותו תמיד ומי שלא כנראה שלא ישתכנע גם אחרי עשר אלבומים. אבל פה מופיע פארדוקס הערפיח, לא משנה כמה פעמים אתה נתקל במישהו שאומר לך שהוא מת על סמוג, מהר מאוד תגלה שהוא מחזיק בבית רק כמה אלבומים שלו ולא את כולם ובהם הוא נשבע. "את הלפני אחרון לא ממש אהבתי" "בעצם כל מה שהוא הוציא מאז RED APPLE FALLS לא אהבתי" "את מה שבא אחרי הדוקטור לא יכולתי לשמוע " העניין מסתך עוד יותר כשאתה מגלה שלכל אחד ממעריצי סמוג יש חיבה יתרה וחוסר אהדה לאלבומים אחרים לחלוטין. ואני תוהה כיצד זה שבשליפה אקראית של נגן המדיה מכל אלבומיו של הערפיח נוצרת תחושה כאילו כל השירים נלקחו מאלבום אחד ?

כנראה שיש אומני וויסקי וסמוג הוא בדיוק כזה. תמיד הטיפה הראשונה חורכת -צורבת את הגרון ומצפה אתו בחום המוזהב הזה של בעירת  שדות מופלאה שאתה ממשיך לחפש גם עשר בקבוקים אחר כך, ולא מוצא.

"לא משנה כמה רחוק טעית בדרך,
אתה תמיד יכול לחזור אחורה על עקבותייך"

I'm New Here

לקח לי כמעט עשור להבין למה אני לא מוסגל לשמוע את השם ניק דרייק מבלי להתעצבן. לא מפריע לי שכל העולם אוחובסקי ואחותו גילו אותו, לא מזיז לי כמעט שהוא הפך להיות תו תקן איכותי עם רמת אמינות מכון התקנים הפלסטיני לכל מוכה גורל, ואינסוף ילדי שמנת שכל החיים רצו לחוש משהו אמיתי ולא היו מסוגלים לחתוך לעצמם על היד איזה 4 REAL מדמם עם פחית בירה קרועה, זה אפילו לא מטריד אותי שהמוזיקה של דרייק  מלווה פרסומות למכוניות, או פרומואים בערוץ 2, מה שמעצבן אותי יותר מכל זו התחושה שכל המוזכרים למעלה מפספים את הדבר המהותי ביותר במוזיקה של דרייק לטעמי.
דרייק הוא פשוט לא יוצר דכאוני. הוא היוצר החציוני השלם ביותר שיש. תמיד קיימת בשיריו תחושה של קבלת הטוב והרע כאחת, הוא נקודת האמצע במעבר בין החושך לאור. כמו פורטרט שנלכד לנצח במאבק שווה כוחות בין הטוב והרע חציו מואר לגמרי וחציו טבוע בצל. אחד הדברים שלעיתים ממש יכול להרתיח אותי קשור במישרין לכמות האנשים שמתעלמים מהחיונית וההשלמה הפסימית-אופטימית עם דרכו העקלקלה של העולם בשירי דרייק.
סמוג הוא בדיוק ההפך. הדכאון שלו צלול ומפוכח ומתנייד בין שני הצדדים.  אבל גם הוא לא מכיר בעדיפותו של אף צד במשוואה. הכל טמון בשקיפות הזהה של אור וחושך, בתורת היחסות הפרטית שלו,  הן האור והן החושך זהים במסה ובמאיסות שלהם עד שלעיתים נדמה שכל מה שהוא מנסה להגיד זה שיש שישה מליארד דרכים לחיות, ורק דרך אחת למות.

"אף פעם לא הבנתי שרק המוות
הוא כל מה שנחוץ כדי להצליח בכוחות עצמך
כי אין אהבה איפה שאין מכשול "

Say  Valley  Maker 

כיצד אתה קורא לשיר שהוא לא ביצוע מחודש לשיר אחר אלא שכתוב מחודש ? שיר שמתכתב? מכתב מושר? שירה מוכתבת ? כתוביות מושרות ?
"בתוך האורנים" הוא "נערתי, איפה ישנת אמש?" של נירוונה, במבט מהצד של רכבת הנוסעת בזמן אחורה וצופה בעלילת המתרחש בשירו של לדבלי וסמוג הוא מדריך התיירים שמבאר את העלילה .

"שחור הוא בעצם כל הצבעים כולם,
אז נתתי לה את הזעם האדום שלי
את ההתקפיות הצהובה שלי
החלק הירוק ביותר שבי
ואת הבלוז "
The  Well  

יש תיאוריה של חברות התקליטים הטוענת שיש אלבומי חורף וקיץ, מאחר ואני לא מכיר אף אלבום שיכול לקרר אותך בצורה נעימה, אני מניח שכל האלבומים כולם הם אלבומי חורף בבסיסם ההבדל בינהם הוא רק מידת חום הקורנת מהם. לכן אין זה משנה שבחום הלוהט של סוף יוני אתה מקבל דיסק כל כך חורפי או במלים אחרות כזה שאתה יכול להרתיח עליו מים.

"אני שוכב במיטתי בחושך
צוחק מהדברים שאני חושב עליהם
מאונן על הפורנוגרפיה
של עברי"

Runing The Loping

מה שאני הכי אוהב באלבום החדש שלו סמוג הוא הצליל היבש כל כך של קולו. נדמה כי הוא פשוט אסר על הטכנאי להוסיף טיפת אוירה ריורבית או חלליות לכל דבר באלבום היבש והספרטני הזה, "אני רוצה את הצליל של העץ שממנו נוצרה הגיטרה הזו" ביקש סולנה המחוק של להקת הL'as מהמפיק ג'ון לקי, ואיפה שמר לקי הניד את ראשו בעצב, נדמה שסמוג הצליח במשימתו לללכוד בתקליטור זה  את צליל המרחב הלבן והשומם שממנו נוצקו שיריו. בקולו היבש, בגיטרה האקוסטית המהודקת עד כדי מחנק מתנייד הדיסק הזה, יבש על יבש ללא טיפת הדהוד כאילו אין כאן קדימה ואחורה בתערובת החיים של סמוג, כאילו אין שום הפרדה בין פרקי האצבעות להגה, כאילו החלל האינטימי כל כך נמצא רק בחדר בו מתקיימת המוזיקה שלו, כאילו שהוא, הוא הערפיח,  ואנחנו לא.

"באצבעות ענוגות
פורט הגשם
מנגינת-נכאים חרישית
על עוגב הליל השחור

עתה נשבה בחשכה
איש בביתו
-הילדים הן נרדמו –
ונשתוק לגשם
כי ישיח עצבנו

כי אין עוד מילה בפינו,
רגלינו כבדו
מן היום
ואין בן המחול עוד" .

דויד פוגל

לטעמי זהו התקליט הטוב ביותר של סמוג, אני לא חושב שאני אשמע אותו שוב בחיי.