ירושלים 1990

בשעת צהרים חמה כמו שרק ירושלים יודעת לנפק כשהקיץ מראה סימנים של עוצמה וקדושה כאחת, הגיחה המשאית נושאת המכולה אל הרחוב הקטן בירושלים. במבט ראשון היא היתה ענקית, במבט שני אף יותר  באותו הרגע נראתה המכולה כתיבת נוח ענקית שבה הגיעו הצלילים זוגות זוגות. המחשבה שבתוך קופסת הפח הזו שכנו להם כמה עשרות אלפי תקליטים, קסטות, ודיסקים, הפעימה אותי והצליחה לגרום לי לשכוח לחלוטין את העובדה שעד הבוקר שלמחרת, היינו אני ושאר עובדי החנות אמורים לפרוק אותה בזריזות פנימה. ואר כך לסדר ולתמחר כדי שמחר בבוקר נוכל להשביע את רעבונם של עדת המאזינים הטורפים שכמו נשרים אוכלי נבלות, חגו מסביב לחנות מזה כמה שבועות, בציפיה דרוכה למשלוח הזה.  
מצ'ארלי וונקה ועד אחרון הפועלים הזוטרים במפעל שוקולד, כולם יכולים לספר לכם על תחושת הגודש והבחילה שאתה מקבל כשאתה נתקל בדברים שאתה אוהב אבל במספרעצום של פריטים במרוכז. יש משהו מרגש ומדכא באותה מידה לראות כמויות אדירות של דיסקים תקליטים וקלטות אחד מעל גבי השני. המוח שלך לא מפסיק לחשוב כל על הריגושים שאתה יכול למצוא בתוכם, ומצד שני אתה חש שמרוב גודלו של האוקינוס אתה לא רוצה אפילו להתחיל לשחות.

כמה שעות אחר כך שקעה השמש והותירה לילה נעים שלא הקל על הגב. אותו גב  שכבר היה תפוס ממאמץ, הידיים שכאבו, והחולצה שהיתה ספוגה בזיעה ומהמחשבה  המייאשת שלא הצלחנו לפרוק יותר מחצי מכולה. עמוק עמוק לתוך הלילה הכנסנו את הארגזים האחרונים לתוך החנות ונפלנו על הרצפה שבורים לחלוטין רק בכדי לגלות שאו אז התחיל הכיף האמיתי. כמו פיראטים המחלקים שלל פתחנו את הארגזים וחיטטנו בתוכם שולפים בזריזות דיסקים ידועים ועלומים במידה שווה,  מתמחרים אותם, מסדרים במדפים, ומדי פעם צועקים אחד לשני וואו תראה מה הגיע! את זה אני לוקח לעצמי ! ורצים עם השלל לכיוון  ערימות הדיסקים ההולכות וגובהות בצד עם השם של כל אחד מאיתנו צמוד להן.
יש רגעים בעלי נטיה לנבא את עצמם למרות שרק מאוחר יותר יתבררו כהיסטוריים בחייך. עוד לפני שידעתי מה הולך לקרות אני זוכר כיצד הרמתי את עיני מהחיטוט בארגז שלי כדי לראות את ידו של דרור נכנסת לתוך הארגז שמולו ויוצאת מתוכו בסלו-מושן עם דיסק לבן ירוק צהוב ואדום. דיסק שמילא את פניו בחיוך אדיר ומלא סיפוק, מבט של כורה יהלומים שהמקוש שלו פגע באבן גדולה במיוחד.
"היי אתם מכירים את זה?" הוא שאל אותנו.  

לא, מה זה ? 

"זה תקליט של של ברייאן אינו, קוראים לו "עוד עולם ירוק" ובחיי שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בדיסק" הוא חייך מאושר 

וזה טוב? שאל אותו אחד מעמיתיי לפריקה,

"זה הכי טוב שיש" הוא ענה לנו .

 

 

במשך השנים שחלפו מאז לא הפסקתי להודות לאותו דרור בליבי פעם אחר פעם אחר פעם על התקליט הזה שהתחיל את הרומן הבלתי נגמר שלי עם בריאן אינו. יש הרבה תקליטים שאתה נקשר אליהם בגלל היופי שבהם, בגלל הרגעים שבהם הם ליוו את חייך, בגלל האנשים שהביאו לך אותם במתנה, אולם מעטים תקליטים שאתה נקשר אליהם בגלל שהם לוקחים אותך בכל פעם לטיול במקום שבו עוד לא ביקרת.  כי כמה פעמים אפשר לנסוע לאותו אי ולהרגיש תייר ?

"עוד עולם ירוק" היה אלבום הציר של אינו בשנות השבעים. הדיסק ההוא, היווה את הגשר שעליו הוא חצה את הגבול בין כל מה שמוכר כמוזיקת רוק סטנדרטית ונסיונית, אל עבר עולם מוזיקלי חדש שלא היה כמותו עד אז. באינטואיציה יותר מאשר בחשיבה טהורה, הניח אינו בדיסק זה, את היסודות האמיתיים לעולם שמבטל את ההפרדה בין הצליל לחלל שבתוכו הוא מתקיים. הרבה שוכחים שלמרות שבדיסק זה אינו המציא לכאורה את האמביינט ואני ממעיט את העובדה ומותיר זאת כהמצאה לכאורה, משום שלדעתי חוץ מתומס אלוה אדיסון אף אחד לא ממש המציא משהו מוזיקלי בעצמו ולבדו, זו תמיד תנועה מקבילה של כמה וכמה יוצרים וממציאים שחלק מהם מקבלים את הכבוד וההדר של חוד החנית וחלק לא. ככה זה העולם, לא ממש פייר.

רבות דובר על קטעי האמביינט השזורים פה בין השירים כמעין מינאטורות צליל קטנות ומרחפות כנוצות נופלות.  בראיה לאחור החשיבות שלהם היא עצומה שכן ממש מול אוזניך מתהוו המתוה לעולם הצלילים האמורפי שאינו  עמד על סיפו בדיסק זה. אך יותר מכל אותי ריתק האלבום ההוא בשל העובדה שהוא היה מלא בשירים שהתחילו כמו הרבה שירים אחרים, אך בתוכם הלכו ונבנו מאחרי הזמר עולמות קסומים ושקופים.  מעין נופי קול צפים באפילה, שלפעמים היו מעניינים הרבה יותר ממה שקרה בקידמת בשיר. כדאי לזכור שבתקופה שהאלבום יצא אינו עדיין נחשב במידה זו או אחרת כחלק מסצינת המוזיקה הנסיונית פרוג- רוק שהיתה אזבשיאה באנגליה.  העובדה שבדיסק הזה מנגנים גם פיל קולינס גם ג'ון קייל וגם רוברט פריפ יש בה להסביר את הפלטה הרחבה שמתוכה צייר אינו את הבדים הענקיים שלו. בניגוד לעמיתיו הפרוגופילים השירים של אינו לא התבססו על מספר רב של אקורדים או הרמוניות מתוחכמות במיוחד אלא יצרו מצע מאוד פשוט, שעליו התרכז אינו בלבנות וליצור חוית צליל חדשה. אוסף קליידוסקופי של תמונות פסטורליות אך לא שלוות ולעיתים אף מעיקות הנוסעות במקביל לשיר. זו בודאי אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה המוזיקלית שהמוזיקה ברקע לא באה כדי ללוות את הזמר או לשרת אותו על ידי נתינת חיזוק והנגדה, אלא היתה המרכז עצמו.

בשנים שבאו אחרי "עוד עולם ירוק" המשיך אינו עמוק יותר את מסעו לעבר השדות המוריקים ומאפירים של הצליל. התקליטים שבאו אחר כך התרחקו מפורמט השירים ובסדרת האמביינט המרשימה שהוא יצר מאמצע שנות השבעים ועד סופה אינו החליט לותר כליל על הקול שלו ולהתרכז רק במרחבי הנופים הדמיוניים שהוא יצר על ידי שימוש באינסוף טכניקות אולפן ידועות וחדשות (שאת רובן הוא הגה ממש כניסוי מדעי והסבר אודותן צורף לתקליטים, כאילו היו פירסום מדעי ) הדהוד מלאכותי האצה והאטה של סרטי ההקלטה החסרת תדרים והוספת תדרים לתוך הקלחת השקטה,  של תקליטיו. בהרבה מובנים הנסיונות שלו הגדירו ויצרו כמה מהצלילים המאפיינים ביותר של שנות השמונים והתשעים. מהדגימות האתניות של פיטר גבריאל אניגמה ועד עידן רייכל, דרך מרבדי וילונות המלמלה המהדהדים של 4AD( ובעיקר הקוקטו טווינז אבל בהחלט לא רק), עבור בשדות הרעש הטהור והמרוחק של מיי בלאדי ולנטיין (שאותם אגב, אינו ממש אהב ) דרך אינסוף שוגייזרים אחרים, ועבור בסאונד ה"שטיחים" החלליים (סאונד מזוהה עם אקורדים מתמשכים שממלאים את אמצע השיר במעין ליווי קיים אך לא קיים באותה מידה)  שאותם אימצו כמעט כולם מריטה וריקי גל ועד טוק טוק וג'אסטין טימברלייק. במובן מסוים כולם היו בניו למרות שמעט אם בכלל ידעו שיש להם אבא.
החל מאצע שנות השמונים הפך אינו בעיקר למפיק של אחרים (U2,  טוקינג הדס, ג'יימס ) בד בבד הניסויים שלו חרגו אל מעבר לטוב ולרע למקומות שאפילו חסידים כבדים שלו התקשו ללכת בהם אחריו יצירות כנרולי הבלתי חדיר ות'רסדייי אפטרנון המעייף עד כדי להישמע תקוע בדיוק כמו יום חמישי אחר הצהריים  הוכיחו יותר מכל את האמירה האינואית לגבי העובדה שלא כל ניסוי הוא בעל תוצאה מוצלחת.  שיתופי הפעולה שלו עם ג'ון קייל וג'ה וובל נראו טוב על הנייר אך סבלו מחוסר מיקוד ומחסור חמור ביופי ונשמעו למעט הבלחות ספורות כתקליטים של חיפוש עקר יותר מאשר כל דבר אחר.
היה נדמה שאינו אשר לא בחר בדרך של מיסחור הנוסחא המקורית שלו, לא הצליח למצוא לה תחליף הולם ונותר תקוע על אותו כוכב מרוחק עמוק במרחבי הגלקסיה בלי יכולת לחזור הביתה בעוד עיקר היצירתיות שלו מופנה להפקה נטו.

שני אלבומיו משנות ה90 (דרופ ונרב נט ) היו ניסויים בדיסאינפורמציה וריבוי מידע מקביל שעל פניו נראו ככיוון מעניין אבל ליד הניסויים המרהיבים וההברקות של ילדיו הרוחנייים מהORB דרך ו FSOL המופלאים וכלה בAPHEX TWIN נראתה תפיסת החלל המרושת של אינו, כמעט מיושן. כאילו הבטת בתמונות נוסטלגיות של הנחיתה על הירח מהסיקסטיז.
לרגעים היה נדמה לי שאינו הפך לאומן בוטיק. כזה שאתה יודע שלמרות שאי אפשר לדעת מה לצפות ממנו, סביר להניח שזה לא יהיה משהו מעבר ל "מעניין…" מנומס ותו לא.
אולם העתיד היה כחול יותר ממה שנדמה.

 

ההווה

"עוד יום על פני כדור הארץ", אלבומו החדש של אינו' הוא בהרבה מאוד מובנים דיסק החזרה לכדור הארץ, מהמסע הארוך בחלל וזמן שהתחיל אי שם ב- "עוד עולם ירוק".  לא בכדי, יש קשר מובהק בין שמות האלבומים. אפשר כבר עכשיו לומר בלי שום התנצלויות.  מדובר באלבום נהדר.
הדבר הראשון שמפתיע אותך זה הקול שלו. לעיתים נדמה כאילו לא חלפו יותר משני עשורים מאז נשמע הקול הנאיבי-חולמני של אינו מגיח מבעד לענני הצליל כקולה של השכינה הטהורה. נדמה שאחרי שנים שבהם אינו דיבר בצלילים וללא  מילים, הצטברה אצלו מסה של טקסטים,  הבחנות, שמצאו את דרכם לתוך שירים פשוטים נאיבים ופשוט מקסימים על עולם מורכב ציני וחשוך במיוחד.
כמו חייזר (קומפלט עם ראש הביצה המפורסם) מציביליזציה נאורה במיוחד, נקלע אינו למסלול היקפי מעל כדור הארץ, מביט בהשתאות מהולה בעצב ושעשוע על העולם הכחול שמתחתיו בעיניים כלות. 
אני אולי האדם האחרון ביקום שימליץ למישהו לקנות דיסק של אינו בגלל הטקסטים שבו, אולם דווקא כאן,  בשלב כל כך מתקדם של הקריירה שלו, מתגלה  אינו, כיוצר שיש לו הרבה מה להגיד על העולם הזה. אני מודה שלהפתעתי זה ממש ממש יפה.
השירים שברובם עוסקים (בצורה מאוד דאדאית-זנית-אינואית ) ברגע החולף ובזמן העובר והשינויים שהוא גורר אחריו, הם מהיפים ביותר שאינו כתב בחייו. הפשטות הנפלאה שלו נמצאת כאן בד בבד עם כל הטריקים האינואים הישנים והטובים, ויחד איתם גם כמה חדשים שהוא אסף בדרך.
למי שממש רוצה מפת דרכים הרי שהדיסק הזה ממשיך בחקר ההווה העתידני שלנו,  פחות או יותר מאיפה ש"טוקי ווקי" של אייר נגמר לפני שנה ומשהו.  יש משהו שנשמע כמוזיקת מעליות עתידנית בטקסטורות שאינו מייצר לשירים הקטנים שלו,  מוכר ומוזר כאחת, ובעל צלילים לכאורה מלבבים ועליזים אך בהקשרים מאוד מעציבים . אחרי הכל,  כפי שיודע כל תיאורטיקן סאונד, גם הצליל הכי מוזר שהחל את דרכו בחלל החיצון עתיד בסופו של דבר למצוא את עצמו מגוייס לטובת שימושים מיינסטרימים.

השנים שחלפו הפכו את הצלילים שאינו ייצר באלבומים המוזרים שלו מפעם לצלילים שגורים כמעט בכל הפקת פופ כזו או אחרת. מעבר לכך אינו עושה כאן משהו שהוא לא עשה אף פעם בקריירה שלו לפני כן. לראשונה הוא ממעיף מבט גם אל עבר העבר שלו. ויוצר בפעם הראשונה בחייו, דיסק שמזוהה מהשמיעה הראשונה כבעל צליל אינואדי מובהק. הפעם הוא בוחר להשתמש בכל פלטת הצבעים הכחולים שלו ללא הרף, אולי כדי כדי להדגיש את האדום  הנוגה ביותר ביחס אליהם.  גיטרות האיבו (של רוברט פריפ? אינני יודע עדיין ) והפולסים המרוחקים שהוא התמחה בהם מככבים פה. אולם מעבר לכל יש בתקליט הזה תחושת עצב דיגיטלי המשוטט מעל פני המים .
אינני יודע בדיוק מה מצבו הבריאותי הנוכחי של אינו. כחסיד מושבע של האיש ויצירתו אני מודה שאני מתחיל להיות מודאג. הדיסק הזה נשמע יותר מכל כמקבילה האינואית למסורת שירי הייקו-מוות שבהם התמחו נזירי ומשוררי הזן (בקצרה, שירים אחרונים שמסכמים את חייהם של אותם אנשים, מעין צוואה רוחנית בשלוש שורות אם תרצו, וזה תמיד שווה לצטט את שיר המוות הנפלא של באשו – "בשעת מסע חולה/חלומותי משוטטים/על פני שדות ריקים" ) מעין התבוננות  כחולה ויפיפיה בהווה מתוך תחושת נוסטלגיה,  שזו כשלעצמה  מהווה הפתעה מאוד גדולה אצל אינו  שנדמה כאילו תמיד היה נוסטלגי אל העתיד דווקא.  

מה "שהתנתק לעולם לא יוכל להיות מחובר שוב" קובע אינו באחד השירים האפלים ביותר בדיסק "PASSING OVER" ומזל שהמתנחלים לא שומעים אותו ומצמידים סרט כתום גם לדיסק הזה.

אחד הדברים המעניינים ביותר בדיסק החדש הוא הנטיה של אינו לשחק עם מכשירי אולפן המעוותים את הקול האנושי ומקרבים אותו צעד אחר רחוק יותר אל עבר הקול הפנימי של המחשב. חובבי קונספרציות ומטריקסים יראו בזה סימן לכך שהיציר האורבני שבתוכו חיה רוב האנושות אותה עיר מאובקת שבה כולנו חיים בין אם היא בדאון-טאון סיאול בוגוטה או ירוחם,  מסלולי החיים הממוכנים שבתוכם אנו מנותבים הופכות אותנו לרובוטים חלולים. אולם בפרשנות שלי אני מעדיף לקחת את הצד של אינו, אייר, ואסימוב  במשוואה הזאת.

נדמה שאינו מנסח את ההיגד שאם בני האדם הולכים והופכים לממוכנים, הרי שבהכרח המכונות הולכות והופכות להיות יותר אנושיות.  לכן הוא מנסה לתת להם קול ומילים ואמירה. הקולות התלושים שמדברים כמו מחשבים ילדותיים המשוחחים עם התת מודע הקולקטיבי של בני האנוש במסעם  אל העתיד בתקוה שהוא יהיה טוב יותר. ב- GOING UNCONSCIOUS נדמה שהמטרה של הקטע הזה, והדיסק כולו, היא יצירת טנק ציפה תודעתי, שיקח את המאזין אל עבר אובדן השרירותיות, ההגיון, וההכרח הטמונים בחיי הצרכנות המודרנים. אך לא בצורה של אקסטה ממסטלת או גראס מטשטש, כי אם בהיפנוזת צליל היוצרת תודעה מרוככת הפתוחה לקליטה של האותות החלשים ביותר שהיקום שולח אל עבר כולנו. אינו חולם פה את חלום ההווה הצלול שלו כמתאר את כל העולם כולו באלפית שניה אחת עם צלילי ילדים משחקים במרחק, אלפי מחשבים המצקצקים באפילה,  סורקים חסרי מנוח, מנועים הומים,  ובעיקר רעש לבן המורכב מאינסוף מילים בשלל  שפות הממסכות את רעש התנפצות הכוכבים שמגיעים אלינו ממרחק אלפי שנות אור וזמן. אינו משתמש ברחש הזה לא בכדי לתאר כמה אבודים אנחנו מתחת לשביל החלב הערב,  אלא כדי למצוא ולסמן את השונה הדומה והגורל המאחד בין כל האנשים הכחולים על פני הפלנטה הירוקה.