טוב נמאס לי לכתוב סיכומי שנה הם מייגעים אותי כמעט כמו השנה עצמה במבט לאחור. הכל נראה רווי מדי מדובר מדי ומושר מדי . אני מודה ומתוודה שבזמן כתיבת הסיכום הזה  התחשק לי לזרוק את הכל לפח הזבל הוירטואלי וללכת לשחק גולף במכתש רמון. אבל שיחת סולסיק אחת עמוק אל תוך הלילה החזירה לי את האמונה בלכתוב פה מדי פעם. "תשמע" אמרו לי השורות באפלה "אתה לא יודע איזה אושר זה לקרוא על דיסקים ולהתרגש מזה שיש מוזיקה טובה בעולם. מה שמובן מאיליו לך הוא לא ממש כך לכולם"
אז לטובת העיניים הפאסיביות בחשיכה הנה המוזיקה שעשתה לי טוב מאוד השנה.  בלי דרוגים. רק אהבות. 

mum – summer make good

רק להקה איסלנדית יכולה להוציא אלבום חורפי כל כך ולקרוא לו בשם "הקיץ עושה טוב". יחד עם אנימל- קולקטיב, מאמ, הוציאו את האלבום עם הצליל הכי מיוחד ושונה השנה. נכון זה לא כוס המים המלוחים של כל אחד, אבל להגדיר את האלבום הזה כאלקטרוניקה זה ממש פשע. התרכובת האורגנית שלהם היא אנציקלופדיה תת-מימית של צלילים שנסחפו מאגדות עתיקות, ספינות טרופות, לויתנים כחולים וסונארים אבודים מתחת לקוטב הצפוני. אני חושב שזה האלבום עם התזמון הכי גרוע השנה. לו היה יוצא לקראת החורף הנוכחי הוא היה מתברג  לעשיריה הפותחת של הרבה אנשים.  תאריך יציאתו לאור לפני הקיץ הותיר אות  האלבום  הזה הרחק מתחת לרדאר של הרבה מאוד אוזניים בעולם. האמת זה ממש לא נורא.  מדובר באלבום שיתגלה שוב ושוב ושוב ושוב במשך השנים הבאות כמו אוצרות שנשלפו מהמעמקים.

 

 Air – Talkie Walkie

זה התחיל בצ'רי בלוסום גירל, בטח אחד מהסינגלים היפים ביותר של השנה ונגמבר באבודים בקיוטו שליווה את הסצינה הכי יפה באבודים בטוקיו (טוב נו הישבן המנמנם של סקרלט בתחילת הסרט לוקח… ) אייר עשו השנה את הבלתי יאמן אחרי שכל העולם התייאש מהם סופית (מישהו הקשיב לחלטורה עם האיטלקי ההוא ? ) בדיוק ברגע שבו אף אחד לא ציפה מהם לכלום הם הוציאו אלבום שהשתווה, ובחלק מהשירים אף עבר את מון ספארי. ולא שאני משווה אהבות קודמות אבל זה רף גבוה מאוד.

אינני יודע אם זו החויה היפאנית שקופולה ג'וניור ארגנה להם,  או מה בדיוק קרה אבל הצרפתים הקוליים הללו עם משוואות מתורת היחסות כתובות על עטיפת האלבום מאחוריהם,  החלו את עידן המודרניזם החדש. בהרבה מובנים טוקי ווקי הוא האלבום העתידני ביותר שהם הוציאו מתחת לידיהם, ועם זאת כבר הרבה זמן לא נוסחה תוגת העידן הדיגטלי בכזו עוצמה אנושית . היכולת למצוא במודרניזם הזה גם תקוה כפי שהשתקפה בטקסטים שלהם (אפילו שאף אחד לא יגיד  שהוא מקשיב לאייר בגלל הטקסטים) רק גרמה לתחושה שאולי בסוף העתיד יהיה באמת יותר טוב.

 

Animal Collective – Sung Tongs

מאז שהעורכת שלי-דנושה,  הכריחה אותי  להקשיב לאלבום הזה במשך שבוע רצוף כדי לכתוב עליו לעיתון,  לא יכולתי להביא את עצמי לשמוע אותו שוב, האמת פחדתי.

פחדתי שכמו בטיולים שאתה עורך למחוזות הילדות שלך אני אמצא את חויית השיבה כאכזבה כאשר אגלה  שמה שנראה  פעם כחצר ענקית הוא בעצם איזו פינה קטנטנה ומוזנחת בפארק.
סיכומי השנה החזירו אותי לאלבום הזה בחשש מה שמא מהלך הזמן נירמל את האלבום הכי חריג ומוזר של השנה. ובכן הסירו דאגה מליבכם חברים.  כמה שניות לתוך "בית העלים" הפותח את הדיסק מצאתי את עצמי מתחיל להזות בהקיץ,  וכל הסימפטומים מפעם (ראה ביקורת מצורפת בארכיון ) חזרו והופיעו . נדמה לי שהמוח האנושי פשוט מסרב, או לא יכול,  לקבל את התבניות המוזיקליות של הקולקטיב החייתי. הדיסק הזה מעמיד בצל את כל מה שמוגדר כחדשני או מהפכני ועושה זאת במובהקות גדולה כל כך, ב שפשוט אין דרך שתצליחו לשכנע אותי שהדיסק הזה נוצר על כדור הארץ ובטח שלא בידי בני אדם אולי הם באמת צבי נינג'ה מוטנטים? .

 

 

 Sufjan Stevens – Seven Swans

אמרו שזה שאריות ממישגן המופתי, אמרו שזה אלבום נוצרי, אמרו שזה מופנם מדי ולא מגיע לרמה של קודמו, אז אמרו. אבל גם המבקרים החריפים ביותר לא יכחישו שסופיאן הוא אחד המוזיקאים הכי מרשימים על הפלנטה.היכולת שלו לגעת בעדינות בכל כלי שקיים והשליטה שלו בכל מסורות המוזיקה האמריקאית הופכות אותו לסופר-מוזיקאי בחסד. הייתי מכתיר אותו למוצארט של עולם האינדי אלמלא חשבתי שהכשרון שלו גדול בהרבה מזה של הוינאי המעצבן בן המאה השמונה עשרה.
גם מי שלא מסכים עם המתנחלים ומטרתם, יכול להתפעל מהלהט שבו הם פועלים למען הרעיון שבו הם מאמינים. בהרבה מובנים סופיאן הוא מעין אידאליסט שכזה. תקוע בלב האינדי האמריקאי כנטע זר, מאמין, חיובי, בעד ולא נגד, וזה כשלעצמו מהווה מתכון בטוח לאסון אם תשאלו אותי. כמה חיוביות אפשר לבלוע בלי שזה יהפך לשנטיפשי? במקרה של סופיאן  החיוביות מדבקת. העובדה שהוא בחר לקחת את היכולת המוזיקלית העל-אנושית שלו ולעשות תקליט כל כך קטן מדוייק ועצוב עם עיניים מלאות תום וחסד שכל שמיעה נוספת שלו מקלפת עוד ועוד שכבה מהציניות שמקיפה אותנו בעולם הזה היא בגדר נס גדול היה פה.

כמו שאמר פעם טריקי על מייקל ג'קסון "לא אכפת לי אם הוא עושה מוזיקה נוראית מבחינתי אם הוא מאכיל ילדים רעבים באפריקה אז בשבילי הוא ג'יזס פאקין קרייסט" יותר מכל אדם אחר סופיאן הוא הראוי בעיני לקבל פרס נובל במוזיקה אם רק היה כזה ולא היו נותנים אותו על אוטומאט לכל מיני תמהונים כמו מייקל ג'קסון. העניין הוא שאם כל פועלו של האיש היה מתמצה להיות בחור טוב מהצופים שעוזר לזקנות אמריקאיות לחצות אגמים לא היינו מדברים עליו כאן . בסופו של היום שבעה ברבורים מכיל את אסופת השירים הכי מרגשים שראו אור ב2004 באלבום אחד. פשוט כך.

Blues Explosion – Damage

תמיד נוטים לנמק את הבחירה באלבומי השנה כמו ליהוק שחקני פורנו, הכי גדול, הכי חזק, הכי מרשים, הכי עשה לי את זה, הכי עכשווי… אבל יש סיבה אחרת למה DAMAGE  הזה נכלל באלבומי השנה שלי.  זה אלבום שהמילה כיף (מוי כיף!!!) מרוחה לו מתחילתו ועד סופו,באותיות גדולות וגיטרות רועשות.   כבר העירו לי שסאונד זה לא הכל בחיים (מההורים שלי ועד חצי מהאקסיות) אבל במקרה של הבלוז אקספלוז'ן צריך להיות לויתן חרש כדי לא להתחיל לזוז כשגיטרה והתופים שלהם עושים לך חם מחמם בום בלב.

ולחשוב שמתחת לכל זה מסתתר אותו בלוז ישן שספנסר יורה לכל כיוון….
מי שיחשף לסדרת הסרטים המבריקה שסקורסזה אצר על הבלוז השחור (שנקראת כמה מפתיע – THE BLUES ) לא  יוכל לפספס את התמונה האחרונה שבה נחתם סיקוונס הפתיחה. בין כל הבלוזיסטים השחורים שדות הכותנה האינסופיים, והנשים שמרקידות את הישבן שלהן כמו שרק עצמות אגן של נשים שחורות יכולת לזוז (אוי אוי משטרת הפיסי בעקבותיייייי )  מופיעה לשניה אחת תמונה של בחור לבן אוחז בעמוד מקרופון היורד על ברכיו, וידו השניה מונפת למעלה בתנועת עדות דתית. מבט מקרוב יאשש את העובדה שלא טעיתם.  זהו ספנסר שמעיד את הבשורה על פי הבלוז'אנד'רול שלו.  והשנה הוא עשה את זה הכי טוב מאז… אה….ואגב פראייר מי ששומע את זה בווליום שהקירות לא רועדים, מפסיד חצי מהמידע של הדיסק, בדוק.

 

PAPA M & Christina Rosenvinge- Five

אין הרבה אנשים שישכנעו אותי לקנות שיר ב25 שקלים אבל דיויד פאג'ו הזה סוחר ממולח… האיפי החמישי בסדרת יומני האודיו שלו הצטמצם לשני שירים בלבד. אבל כפי שיודע כל זכר מוקטן.  מה שלא נמדד באורך נמדד בעומק ועיקר ברוחב.  "עלי כותרת מתייפחים" הוא בדיוק, אבל בדיוק כשמו. שיר שכולו קסם ממורחק ומקורב בו לגיטרה ולפסנתר יש צבע מרוח של סדינים מקומטים ביום שאחרי הלילה בו התאהבת לראשונה, עם כל התהיות האלה של הבוקר שאחרי, יותר מדי עדינות מכדי לגעת, יותר מדי מקסימות מכדי לא לנסות, עלי כותרת בוכים בשבילך ובשבילי…

בחיי שמאז שמונה דקות ביום לא היו שמונה דקות יותר מוצדקות מהאיפי הזה.

 

 Eternal Sunshine in the spotless mind – O.S.T

אם מישהו היה אומר לי בתחילת השנה שאני הולך לבחור דיסק עם שיר של E.L.O,  ועוד כזה שמככב בפרסומות לגרטיסי אשראי, כאחד מאלבומי השנה של 2004 הייתי נשפך מצחוק. אבל נתחיל בוידוי נורא פשוט. אני מת על פסקולים.

למה ? כי אני חושב שמוזיקה שנוצרה בכדי לשרת סיפור בלי מילים היא סיפור שווה בפני עצמו.

בשנים האחרונות אני בודק מקרוב כל פסקול של ג'ון בריון, השתודו שהוא האיש עם השם הכי מצחיק בהוליווד אחרי בילי זיין.  הבן אדם מלך. פשוט ככה. מלודיסט בחסד, תמלילן מרגש, מתזמר קורע מיתרים ונימים ובכלל בחור נחמד ומצחיק להפליל.  לכן ששמעתי שיש סרט עם ג'ים קארי ומוזיקה של בריון לא ידעתי את נפשי, מצד אחד בריון מצד שני קארי ?
כשראיתי את "שמש צלולה בראש נצחי" (או איך שלא קוראים לסרט עם השם הכי מבלבל אי פעם )  אני מודה שקרסתי לתוך הכורסא באי נוחות. איך זה יכול להיות שאחד השחקנים הכי מעצבנים בהוליווד,  עושה דמות אמינה ומשחק נפלא? כשקבלתי את דיסק הפסקול היתה לי תשובה ברורה, זו המוזיקה, סטופיד.

המוזיקה הזו שפשוט שוברת לי את הלב וגורמת לי להתאהב בסיפור הקטן והעצוב הזה, בג'ים קארי, בספה הישנה שלי במכשיר הדיוידי ובעצם בכל דבר שנמצא בטווח הראיה שלי. היצירות המינוריות של בריון הם באמת החומרים שמהם עשויים הזכרונות, קטעי מחשבות הצפים ללא הקשר אבל עם מטען רגשי, פוטו רצח של אהבה ישנה, זכרונות הריח והמגע ושברי רגעים קפואים בשמש הנצחית. זהו יופי שרק העבר יכול לו, והביצוע הזה של בק אוי.. כמה שזה קשה לראות את הסרט הזה בלי קופסאת טישו ליד.

 

Blonde Redhead – Mysery Is a Butterfly

 מודה לא סבלתי אותם לפני כן.  לא הבנתי את ההתלהבות הגדולה. נו, אמרתי לעצמי,  יפאנית מגניבה זה כל מה שצריך היום בלהקה כדי להצליח? כשהדיסק הזה יצא שמעתי מתוך סקרנות לגבי גל ההתלהבות החדש של כל העולם ואחותו וזה שעמם אותי, אבל אז היה קיץ, פתאום נהיה חורף, הלב התאחה נשבר ושוב התאחה והפעם ביפאנית.  ואז הבנתי שכל מה שאתה צריךבחיים האלו הם כמה שירים טובים ששוברים לך את הלב, סאונד מדהים שמטייל לך בחלומות, ובחורה יפאנית. פשוט כך.

New Year – The End's Not Near

לפעמים אני מתפלל שרוקרים אלטרנטיבים יקחו כמה שיעורים במנהל עסקים, כמה פעמים אפשר להגיד לכם שעד שאתם מוצאים מותג שעובד אל תזרקו אותו לפח? מה היה כואב לאחים קאדן להישאר תחת השם bedhead עד שהיו צריכים לשנות אותו למותג חדש בשם THE NEW YEAR , שאותו צריך לשווק מחדש גם אם הוא נשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו עוד תקליט של בדהד?

בגלל זה גיליתי את האלבום הזה כל כך מאוחר השנה, וזה עוול. פשוט כך. למרות שהם הוקלטו על ידי סטיב (איימ ביג אין איזראל, בייבי) אלביני, גם בדהד וגם השנה החדשה לא זכו לחשיפה מסיבית במחוזותינו וחבל.  אבל האמת זה לא נורא.  זה פשוט יקרה לכם כשאתם תהיו הכי פחות מוכנים ותתקלו במלנכוליה המיזנטרופית שלהם באמצע הלילה באיזה סרט אינדי אמריקאי, עם עורך מוזיקלי ראוי, ואתם תגידו וואו, ואחרי זה תגידו באמת גדולים.

אגב זה רק לי נראה שהשנה אף אחד לא שם לב לטקסטים של אלבומים, וכולם מדברים על סאונד ואף אחד לא מדבר על צדק? ובכן באלבום הזה יש מספיק טקסטים מבריקים שיחזיקו אתכם קוראים עמוק אל תוך האדמה. סוקרים את מסך המחשב שלכם בתהיה כיצד פספסתם אותם עד עתה? לצערי ולצערכם עד שזה יקרה  הם בטח ישנו את שמם שוב פעם וכל הסיפור הזה יתחיל מחדש. מצד שני אם קוראים לך בובה קאדן אולי זה באמת צעד נבון לשנות שם מדי פעם.

רוק בבתי אבות

 Leonard Cohen – Dear Heather

נכון שלמישהו בן 70 סולחים על הכל ? גם אם הוא היה מוציא אלבום של שירי יודל עם שני בלונדיניות מהמהמות ברקע הייתי אומר אחחח גדול הליאונרד הזה, נכון שזה לא אלבום שכולו מדהים אבל לפחות שניים מהשירים שהכי אהבתי השנה הגיעו מהאלבום הזה THE LETTERS ו THERE FOR YOU . סביר להניח שמי שרגיל לתפריט הקבוע של המוזיקה בבלוג הזה יחשוב שנפלתי על השכל עם שיר שנשמע כמו סטינג (בכלל אני חושש שאחרי סיכום השנה והטעם ההמוני שלי  ינדו אותי מכאן לגלות בישראבלוג  ) .אבל סורי חברים האימפקט הרגשי של השירים האלו הותיר אותי פעור פה אף אוזן גרון ובעיקר לב , הרבה אלבומים נכתבו על המוות וסביבתו הקרובה, אבל הכהן הזה עם האנושיות החמה שלו ותובנות הזן הוציא אלבום צנוע מאוד על הפרידה הגדולה מכולם, ודוקא בגלל היופי של מה שיש זהו  אלבום ה-אין העצוב מכולם.

 

Loretta Lyn – Van Lear Rose

באין אלבום של הוויט סטריפס זה היה זה נקסט ביג סינג-סונג. השנה של ג'ק וויט התחילה עם הפסקול המוחמץ מאוד שהוא עשה לקולד מאונטיין.  לדאבוני לא נוצר בעקבות הסרט גל של ניאו-פולק אפלאצ'י וכך פספסתי את ההזדמנות להיות בהייפ ולו ליום אחד בלבד.  בכל מקרה מר וויט לא נח הרבנ מדי זמן על עלי הרנה זלווינגר (קרובה של הרב לוינגר ? למה אף פעם לא שואלים את השאלות החשובות באמת אצל גיא פינס?)   שלו יותר מדי זמן   והלך לתת טיפול שבעים אלף מיילים למיז לורטה לין באלבום הקאנטרי גאראז' הראשון בהיסטוריה.  מה שכן לא ברור מי משך את מי ולאיזה כיוון. לעיתים אתה חש שהסבתא הזאת בת 70 מחזיקה את ג'ק וויט באגוזים,  לוחצת ואומרת לו: "שוגרבייב מותק…,עוד, עוד, אתה יודע אישה בגילי אין לנו יותר מדי זמן לבזבז על שטויות " .  וככה זה נשמע.  אין כאן שניה מיותרת, אין פה חצי דקה מבוזבת הכל בום טראח ודאמיט "ת'נק יו ג'ק".

שנת הפלאפל-אוונגארד.

 William Basinski – The disintegration Tapes
ממתי התהליך שבה מוזיקה נוצרת מעניין מישהו ? מה שנשמע כמו הגימיק השיווקי הכי מוצלח של השנה (נו אתם כבר יודעים לא?  הבן אדם, אומן אייטיז קונספטואלי מניו יורק קם בבוקר האחד עשרה לספטמבר ומחליט להעביר טייפים ישנים שלו משנות השמונים לפורמט דיגטאלי , הקסטות הישנות הולכות ומתפוררות ככל שעובר הזמן וכך גם המוזיקה שהולכת ונמוגה מול אוזני המאזין, ממש במקרה  התאומים מתרסקים ברקע, התוצאה רקוויאם מתפורר לאומה חולמת בהקיץ) הפך בחלוף הזמן שעבר מאז צאתו להיות אחד האלבומים הכי מיוחדים ומפתיעים  של השנה. זה ממש לא אמביינט ובטח לא מוזיקה קונספטואלית שבה התהליך עצמו מעניין ( או מענה)  יותר מהמוצר. יש משהו כל כך יפה ועם זאת מטריד במוזיקה הזו. הוא נובע מהעובדה הפשוטה שכל האזנה לאלבום זה הופכת אותך מודע טוטאלית להיותך בן תמותה. בעל קיום שברירי. אפילו בלי ההקשרים הכרונולוגים, האלבום הזה ניחן ביופי מלנכולי שלא רק עוצר את הנשימה, אלא פשוט גוזל מכם את חייכם.

אגב מי שרוצה לעשות ניסוי בבאסטרד-אוונגארד יכול לשים את הלופים המתפרקים ובאותו זמן לנגן את אלבומי ה- THE CONET PROJECT  (פרוייקט  שמתעד את שידורי הריגול המוצפנים של המלחמה הקרה, אם גם אתם כמוני, זוכרים איך בתור ילדים איך שיחקתם עם החוגה של הרדיו בגלים הקצרים ופתאום התחלתם לשמוע קריינית שנשמעת מסטולה חוזרת בצורה אינסופית על הברות ומספרים אקראיים אתם תהנו מהאלבום הזה.  ) ביחד לקבל את הרקוויאם הכי עצוב ששמעתי בחיי, וזה גם חוסך זמן בחיים.

 

max richter – the blue notebook  

מוזיקה קלאסית או ניו ארטי פארטי ? יורש אלטרנטיבי לקליידרמן או שמא סקוט אנדרסון של יופי קוטבי ? כל השאלות האלה תקפות כשמגיעים למקס ריכטר והאלבום שלו, האיש וירוטואוז אין מה לעשות, בדיוק שאתה משכנע את עצמך שהנה זה כבר עבר את גבול הטעם הרע ואתה מקשיב לקליידרמן הוא שולף איזה טוויסט מלודי והרמוני שמרים אותך מהכיסא בתהיה משולשת א. מה זה האקורד היפה הזה? ב. באיזה ספר הרמוניה בדיוק הוא כתוב? וג. ולמה הסתירו אותו ממני עד עתה???. אולי הזמן לא יעשה חסד לאלבום הזה ובעוד כמה שנים הוא בהחלט יתפס כמוזיקת קיטץ' לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לשמוע קיטץ'. זה  כמו ידידי אבינועם אבינועם אומר.  צליל אינו יפה בזכות עצמו הוא יפה בזכות האקורד שבא לפניו ויבוא אחריו, ואני אומר אם כך מה יופיו של האקורד הראשון במעלה ? תתחילו פה אולי תמצאו תשובה שם.

 

Arthur Russell – world of echo

ראסל הא האיש היחידי שיכול לככב באותה מידה של הערצה בתיקיות  של כמעט כל חובב מוזיקה מעניינת. מי שאוהב פולקים וזינגר-זונג-רייטר (שתודו שזה נשמע כמו אחלה שם לפירמה סינית המייצרת מכונות תפירה וכתיבה משולבות)  יתאהב בקול ובהגשה הג'ון מרטינית של ראסל,  חובבי שוגייזינג ודרון אה לה מיי באלדי ולנטיין ימצאו פה מספיק דרונים שיחזיקו אותם חיים שלמים או לפחות עד שאלבום הסולו של קוין שילדס יצא מתי שהוא במילניום הבא, אלקטרו-ביזאר-הדס וחובבי קלאסי אוונגארד, יוכלו לצוף על הצ'לו החשמלי המנסר את עצמותיו של הנדריקס לביטים של קטינים בעוד שחובבי ג'אז יעריכו את האלתורים החופשיים והסופר מלודים של ראסל. אפילו חובבי קאמפ  יתחברו לשנות הדיסקו של ראסל כזמר מהמשובחים שהסצינה הזאת הוציאה אי פעם. העניין המהותי והחדשני באלבום הזה הוא שראסל הצליח להכניס נשמה אמיתית למוזיקה שבדרך כלל מתגאה בהיותה לא אנושית בעליל. עכשיו זה שהאלבום הוא בעצם ראישו להקלטות מאמצע האייטיז גורמות לכל העסק להיות אפילו יותר מורכב ברמת האגו. מה,  הוא לא רק הצליח להרחיב את גבולות כל הזא'נרים?  הוא גם המציא אותם ? פאק יש אנשים מוכשרים בעולם הזה…

 

שנת הפסנתרים השחורים שלי

גונזלס – פסנתר סוליקו

אחרי גל ההתלהבות בא הצונמי (עוד פעם המילה האובר רייטד הזאת ? מי גאון של אמא ? )  של האנטי הייפ שאומר נו בסדר פסנתר כולה, כמה מנגינות ישנות חדשות שנשמעות כאילו יד ימינו של רוול פגשה בידו השמאלית של דביוסי לנשנושון צרפתי קטן.  איך אומר מנשה נוי בחמישיה הקמרית – וואט דה ביג פאקינג דיל ? האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף ?

מוזיקה, מלודיות, אוירה והיכולת לשמוע את האלבום הזה ולהנות מכל רגע. לא אכפת לי מי זה גונזלס, פרנקלי מיידלה? איי ג'אסט דונט גיב אה דם.  לא ממש שמעתי את הדברים שהוא עשה לפני כן. מבחינתי גונזלס הוא פסנתרן עם שם קצת מוזר שהוציא דיסק נפלא של מיניאטורות פסנתר משובבות ומקסימות. שמעתי אותו כל כך הרבה בקרים השנה שממש לא מעניין אותי בכלל אם אחרים עושים את זה יותר טוב. זאת האהבה שלי ובניגוד למתנחלים, שלי בסוף גם תנצח ושלא יתפלאו אם אחרי זה ימצצו אותנו באמריקה .

 

 

קרייג ארמסטרונג – פסנתר סוליקו

את ארמסטרונג כולנו מכירים מתזמורי המיתרים שהוא דפק לרדיוהד מאסיב אטאק ועוד מלא בריטים עם ארטיטיוד. העובדה שלא מקשרים את השם שלו לשום דבר קונקרטי רק יעלה את מפלס ההפתעה שלכם כשתתקלו בעוד ועוד קטעים מהדיסק הזה שאתם מכירים בלי שידעתם שהם כאלו. הפעם לבדו על הפסנתר ארמסטרונג מוציא תקליט קטן ומקסים שכל כולו הצללות ומשחקים בכל הגוונים שבין שחור ולבן.

אבל אם כל זה נשמע לכם סימפטי מדי תזכרו שפסנתרנים מדויקים כמוהו כשמרשים להם להתפרץ מדי פעם על הקלידים זה קורה כמו צונמי (עוד פעם המילה הזאת ? מה רע בנחשול ? גל ? )  של נקמה במורות לפסנתר שהכריחו אותו להישאר בחדר ולהתאמן כשכל שאר העולם הלך לשחק כדורגל.

Sylavn Chauveau – autre decmbre

סילבן שבו, תודו שזה אחלה שם לאוטו נכון ? אבל לפי איך  שהוא לוקח את הזמן בין תו לתו אולי זה לא רעיון כל כך טוב. אם היה ז'אנר של סלוקור-קלאסי, סילבן שלנו היה בטח המלך הבלתי מעורער שלו.  יהיו כאלו שיגידו לא, רק  לא עוד פעם האמביינט הניו אייג'י הזה עם ציפורים ברקע ועזים נופחות. אבל סילבן שלנו בוחר לעטר את הצלילים העגמומיים שלו ברכבות חולפות, רוחות נושבות ומכונות שתקועות בלופ וזה עצוב ויפה . יכול להיות שהאוברדוז של פסנתר סולו גרמו לדיסק הזה להחבא בין כל שאר הרליסים של FAT CAT השנה (ואל תתחילו לבלבל אותי עם העובדות שהדיסק הזה יצא ב2003!!! ) שאם אני חושב על זה הכניסו לרשימה שלי 4 דיסקים השנה. מדובר באלבום שהובא לידיעתי (הדיסק הזה מודש לכם בחסות שפינוזה, גם פילוסוף וגם אחלה טעם במוזיקה) רק לאחרונה ולכן הוא בגדר התרשמות ראשונית מאוד חיובית, ומאוד אוהבת.   הזמן ישקיט הכל , אני הולכת לדרכי.

אז לכן, לכם, ולך, שתהיה שנת מוזיקה נפלאה.