כמו ואן גוך בזמנו יצא שמכל האומנים המיוסרים שבעולם הפך ניק דרייק רק לאחר מותו לאומן מוערך משפיע  ומוכר. האיש שבחייו זכה להתעלמות גורפת של הקהל ומכירות זעומות של אלבומים הפך שלושים שנה לאחר מותו, לנסיך הבלתי מעורער של המלנכוליה באשר היא, ולאייקון תרבותי. שיריו כבר מככבים בפרסומות למכוניות, אלקטורנאים בכירים שמים את שיריו שוב ושוב באוספי "תחת ההשפעה"  שהם עורכים. וכך קרה שהאיש שבחייו  היה אלמוני  לחלוטין הפך לשם נרדף לכל מה שאיכותי נשגב וטוב במוזיקה. עכשיו וידוי קצר, אני מאוד אוהב את המוזיקה של דרייק אני חושב שהיא באמת מדהימה. אבל כבר קרוב לעשור שאני לא מדבר  עליה עם איש.  למה ?  כי בשנים האחרונות באופן קבוע ומדי שבוע מופיע מאיזו פינה של הגלובוס עוד זב חוטם רגיש ומיוסר כדי למלא את משבצת  תואם ניק דרייק השבועי. נכון שלא תמיד יש קשר בין מוזיקה ניחנחית המלווה בפריטות נוגות על האקוסטית לבין פסגות היצירה של דרייק,  אבל לצערי השם דרייק מהווה בשנים האחרונות עלה תאנה ליותר מדי פשעים נגד אוזני האנושות ובאופן אישי פשוט מאסתי והפסקתי להתעניין במעיין הבלתי פוסק של דרעקים  שטוענים לכתר הדרייק. עכשיו למה ההקדמה הארוכה הזו ? ובכן הנה שני אלבומים חדשים שמגיעים מגזרת הדרייק אחד אוסף של האומן עצמו והשני להקה מושפעת.

.  האוסף החדש של ניק דרייק TREASURY הוא אלבום נורא  שכל שיר בו מעולה. איך זה יכול להיות תתמהו ? ובכן עצם המחשבה ליצור אלבום אוסף לאומן שכל התפוקה שלו מסתכמת בשלושה אלבומים מושלמים הוא בעייתי ביסודו, מעבר לזאת האוסף הזה רע משום שנולד מתאוות בצע של חברת תקליטים המנסה לרכב על גל הפופלריות הגואה של נסיך המלנכוליה ובתמורה מציעה עסקת חבילה גרועה במיוחד.  המעריצים השרופים יקנו את האלבום בשביל מיקס מחודש לשיר MAGIC  ושיר אחד שלא ראה אור עדיין בשם Plaisir D'Amour ששניהם תוספת ראויות לקטלוג הדרייקי בהחלט אבל בפרוש לא שוות את מחיר הדיסק. ואילו המתוודעים  החדשים שיקנו את האוסף כהצצה ראשונה לעולמו המופלא של דרייק, מממילא ירכשו מאוחר יותר גם את שאר אלבומיו כך שנותרנו עם מוצר שאין לו הצדקה אומנותית אמיתית, אבל היי אם בא לכם לשמן את כיסן של חברות התקליטים מי אני שיאמר לכם לא ? 

לתואם ניק דרייק השבועי קוראים ניק טלבוט והוא פועל או מסתתר תחת השם GRAVENHURST . לפני חצי שנה יצא אלבום הבכורה שלו  שענה לשם FLASHLIGHT SEASSONS  וכעת יוצא E.P  חדש בשם BLACK HOLES IN THE SUN.  ואני משוכנע שלא הייתם שומעים עליו עד היום אלמלא התמזל מזלו של אותו טלבוט וחברת WARP הבריטית לקחה אותו תחת חסותה.

לכאורה  מדובר בצעד שנראה כמעט בלתי הגיוני, שכן WARP היא חברה שמתמחית בצליל הCPU הקודחים והולמים  של לפטופים. מוזיקה המוגדרת כאלקטרוניקה נסיונית קשה ואלטרנטיבית, ומתוך כל הרעש הדיגטלי הזה מגיח לו תקליט של WARP שבמרכזו גיטרה אקוסטית ויש בו שירים של ממש ?   ללא ספק צעד מפתיע ביותר.
נכון WARP כבר הוציאו את אלבומו המשובח של וינסנט גאלו מלפני כשנתיים שגם בו הפוקוס היה על שירים,  אולם  אם שם עוד ניתן להסביר זאת באיזה אפיל הוליוודי-נסיוני שWARP התהדרה בו, הרי שהאלבומים של gravenhurst   והרכב נוסף של שירים אקוסטים העומד לראות אור העונה לשם HOME MOVIES   מבשרים  שינוי מגמה משמעותי בחברה שחרטה על דגלה הדיגטלי את  ה"ביט אובר איילס" ?
WARP לא ממש סיפקו הסברים לעניין אולם נדמה לי שאחרי עשור של אלקטרוניקה קשה כנראה שגם אנשי הציקצוקים חוטפים מדי פעם את הבלוז ונזקקים למנוחה מכל הביטים  ומה יותר טוב מאיזה תואם ניק דרייק אופנתי שגם ייצר איזו  תחושה שWARP היא לא סתם עוד לייבל אלקטרוני?  מעבר לכך כפי שיודע כל מפיק מתחיל הכסף הגדול עדיין נמצא בשירים ולא בטרקים המתעדים את צליל התמוססות השלדים מפסגת הרי ההימלאיה.   יכול מאוד להיות שWARP  החליטו לגוון ולהרחיב את הקטלוג שלהם מכל הסיבות שבעולם  אבל האמת היא שאם יוצא להם מתחת לידיים אלבום יפה כמו זה של GRAVENHURST  אזי הכל שווה .
אני מודה שהרושם הראשוני שהאלבום והאיפי הותירו בי היה  לא מרשים במיוחד.  טלבוט הוא מוזיקאי מוכשר ללא ספק למרות שקולו דקיק ונוטה לעצבן בנוכחותו המאנפפת.  מעבר לכך שיריו הנוגים-סתויים  נשמעים כמעט נוסחתיים בתחילה, כאילו האיש קרא את המדריך השלם למתבגר הרגיש, שמע את כל האלבומים הנכונים,  וכתב שירים רגישים אך לא מרגשים.   
מהאזנות חוזרות ונשנות לאלבום עולה תמונה  אחרת.  יש בשירים האלו רכיב מיסתורי שגרם לי לחזור ולשמוע אותם שוב ושוב.  משהו בדרך שבה טלבוט מצייר את מרחבי הנוף הפסטורלי בריטי מלא בצללים הארוכים וכל גווני הביניים שבין ירוק לכחול גורם לו להיות הדבר הכי קרוב למקבילה של דיויד לינץ' בריטי. היכולת שלו להבחין ולתעד בצלילים את המוזרות  הפנימית של  הפסטורליה הבריטית מלאת היופי והמלנכוליה הקודרת כאחת וההשתקפות שלהם בנוף האנושי של הארץ הוא מרשים ביותר. " נהיה חשוך יותר, ואני עדיין שוחה, משהו מכה בי, זה שוב אני"  הליווי המוזיקלי שבתחילה נשמע שגרתי מתגלה בהאזנות חוזרות כמרובה רבדים ובעל עומק מרשים והדבר בולט באיפי החדש של גרייבן הרסט אפילו יותר.  בזמן שעבר בין יציאת האלבום ויציאת האיפי הפכו שני חבריו של טלבוט פול נאש בבאס ובאביזרים אלקטרונים ודייב קולינגווד בתופים לחברים של ממש בהרכב והצליל הלהקתי נשמע עכשיו כמו אסיד פולק מלנכולי ומוצלח במיוחד,  הצליל של האיפי כבר מתקרב יותר למחוזות הרוק הבריטי הנסיוני בעידן שאחרי רדיוהד אולם גרייבנהרסט  מקוריים  מספיק בכדי להחזיק בנישה שלמה לבדם. אל תמהרו לחרוץ את דינם,  תנו להם כמה האזנות ותראו איך החורף שלכם מקבל פסקול מוצלח מאוד.