בעשור שחלף מאז שהתפרקה להקתו דייר סטרייטס, שוטט לו מארק קנופלר  באיזור הדמדומים של עולם הרוק. הזמר הגיטריסט ויוצר השירים באותה להקת רוק איצטדיונים מאמצע האייטיז לא היה צריך להוכיח, או לחדש שום דבר.  עם מכירות של מיליוני עותקים מאלבומי הלהקה ההיא ובעיקר מ"אחים לנשק" אותו אלבום שלנצח יזוהה כאלבום שהתחיל את עידן הקומפקט דיסק,  אין לו ממש צורך כלכלי להוציא אלבומים פרט לרצון הטהור לעשות את המוזיקה שהוא אוהב. 

קנופלר הוא מוזיקאי מבריק וגיטריסט בעל חוש מלודי נדיר, ההגשה הקולית שלו היתה תמיד מרוסנת ועם זאת נוגעת וחמימה. ודווקא עכשיו כשהוא לא צעיר נדמה שהפרסונה שלו הולמת אותו יותר מאשר בימי צעירותו. גם קנופלר עצמו יודע שלא משנה מה הוא יוציא כיום אין שום סיכוי שהאיש החביב הזה  יחזור להיות כוכב פופ כבעבר.  תדמיינו כוכב פופ מודרני מקריח ובעל כארימה של נעלי בית המגפר עם  סרט זיעה בשיער ואתם כבר יכולים להבין שהאיש פשוט נקלע בטעות אל מרכז הזרקורים. "אתה יכול להיות מארלון ברנדו או מלך הרוקנרול, אבל בסוף אתה חייב ללכת " הוא שר באלבומו החדש והמפעים,  ה"דרך לשאנגרי-לה" שכל כולו התבוננות רטרוספקטיבית על חייו כיום ומיקומו בעולם. 

אחרי תאונת האופנוע הקשה שעבר לפני כשנה, ניכר בקנופלר שהוא עבר מטאמורפוזה אישית שהוליכה ליצירתו של אלבום נוגה ויפה במיוחד שלטעמי האישי הוא הדבר הכי טוב שהוא הוציא מתחת לידי הקסם שלו. אין בו להיטי רדיו ממש וטוב שכך. שכן האזנה חולפת לא עושה חסד עם אלבום מורכב ונוגע שכזה.  אמצו אותו לחיקכם כמי שמחבקים ידיד שלא פגשתם שנים, לאט עמוק ובאריכות.