
תראו לכתוב ביקורת מוזיקה שכל מה שהיא עושה זה למנות ולציין את ההשפעות/גניבות מוזיקליות של האלבום תחת עין הביקורת זה די קל. אולם לאחרונה אני נוטה לחשוב שלעיתים צריך למצוא דרכים אחרות להסביר לכם כיצד נשמע אלבומו החדש השלישי במספר של היוצר האמריקאי בן קוולר, וזאת בלי לפרט את תוכן התקליטיה שלו.
מכירים את הסדרה "מופע שנות השבעים" ? מצוין, עכשיו קחו את אריק פורמן. בן השכנים הנחמד, החבר של דונה, האול אמריקן נורמל בוי מהסבנטיז. דמיינו שהוא מתחיל ללמוד גיטרה בסדרה ומקים להקת רוק. בה הוא כותב ושר את שיריו המתחכמים אך לא חכמים, המלודיים אך לא מפילים לרצפה, הרגישים אך לא מרגשים, והנה התוצאה לפניכם. זה לא תקליט מביך או רע, בדיוק ההפך. מדובר באלבום ממש נחמד וחביב. חביב כמו… אה, המממ חביב כמו… אריק פורמן בעצמו. ועם זאת אין בי שמץ של ספק, שכל להקה שקלסו היה מקים היתה שווה פי אלף , שלא לדבר על פז…
כתוב תגובה לfakeplastic לבטל