ג'ודי קולינס היא האחראית הישירה לכך  שלאונרד כהן הפך ממשורר לזמר. הביצוע שלה ל"סוזאן" כזמרת פולק ענוגה בסיקסטיז הפך את השיר לפריט רקע קבוע מאז ועד היום באלפי חדרים של נערות מתבגרות ורגישות. החשיפה העצומה שכהן זכה לה בעקבות הביצוע שלה עודדו אותו לשיר את שיריו בעצמו והשאר כבר כתוב בדפי ההיסטוריה.

לרגל יום ההולדת השבעים של לאונרד שחל השנה, ואולי כדי להזכיר לכל העולם את זכות הראשונים שלה על שיריו, כפי שיאמרו המלעיזים, מוציאה קולינס אלבום שלם של גרסאות כיסוי שהיא עשתה במשך השנים  לכהן הגדול.  התוצאה היא פשוט מפח נפש קולוסאלי. החומרים הבסיסיים מושלמים, השירים נהדרים,  קולה מהסיקסטיז ועד היום זך וטהור, אבל ההגשה הקולית פלקטית לחלוטין וגרוע מכך העיבודים המוזיקלים נתקעו עמוק מדי בבנאליות אמריקאית נדושה.  

אם יש משהו משמח בתקליט הזה זו ההנאה הפרוורטית לשמוע שירים עמוקים ומורכבים כל כך זוכים לטיפול פופ סטנדרטי של מפיקים בינוניים ומוזיקאים שגרתיים. מצד שני מצער הדבר שקולינס המצולמת על עטיפת האלבום כבתו הבלונדינית של השטן לא השכילה להביא לשירים האלו קצת רגש, רוע, קנאה, תשוקה אמיתית,  או כל דבר אחר שיעיר את הדיסק הזה ויהפוך אותו להיות משהו מעבר לאלבום שיוותר בתור פריט מיותר באלפי חדרים של נשים מזדקנות ורגישות קצת פחות.