ב1966 בראיין ווילסון היה גאון שרוף. האיש  שאך לפני ארבע שנים  ניפק להיט אחר להיט למשפחה-להקה; הביץ' בויז, הפך בעקבות הפלישה המוזיקלית של הביטלס לארה"ב  מקוסם בעל מגע זהב, ליוצר כמעט לא רלוואנטי. לפתע העולם לא התעניין יותר בצליל הגלים הגולשים ובהרמוניות  הקוליות המופלאות  שהוא חיבר. הההרפתקאה האחרונה שהוא Pet Sounds, נחשבה ליצירת מופת, אולם המצעדים כבר לא יכלו להכיל את חזיונותיו הגרנדיוזים של מי שכונה בצדק רב "המוצרט של עולם הפופ". ככוכב שסטה ממסלולו כך התנתק לו האיש ששיחרר את השיר הפופולרי מכבלי הסולם והחבלים שקשרו אותו לרצפה, ונותר אבוד בחלל, מבוזבז מסמים שעזרו לו להדחיק את  הציפיות הבלתי אפשריות שתלו בו המבקרים, המעריצים, חברת התקליטים, אביו  ומשפחתו-להקתו.  כולם רצו רק דבר אחד'  שילד הפלא  יחזור לייצר להיטים פשוטים שיכבשו את המצעד. ללא תמיכה או חברים אמיתיים, ב1966 בריאן ווילסון היה האיש הכי אבוד בפלנטה, והוא היה רק בן 24.

בנקודה הזו נותר לו חלום פשוט. הוא רצה ליצור את האלבום הכי טוב אי פעם. וילסון רצה ליצור אלבום מואר מלא אור וויברציות חיוביות, אושר קורן, ואהבה לעולם וליקום כפי שרק אדם בשיא החשיכה שלו יכול לדמיין שאפשר. מבין קרעי הזיותיו בהקיץ ולילותיו הטרופים הוא חלם על מוזיקת  הקרוסלות המסתובבות בגן עדן, באזנו האחת הוא שמע את אלפי המלאכים שרים בקולות מוכפלים את תהילת האדם והיקום,  ובאוזנו החרשת הוא חש ויברציות של אושר עצום כפי שרק שיר מושלם יכול ליצור.  ב1966 ברייאן ווילסון היה איש עם חזון, ולחזון שלו קראו בפשטות "סמייל". 

 "סמייל" היה אמור להיות אסופת שירים שתקח את המאזין אל מקום הרבה יותר רחוק מ"שדות תות לנצח". אין הרבה מקומות  בעולם הזה הקרובים יותר לגן העדן מאשר קליפורניה החולמת בשנות השישים.  החופים האינסופיים, הגלים המוזהבים, הנערות המושלמות, השמיים הכחולים ביותר והאושר (אמיתי או מזוייף)  ששפע מכמויות בלתי הגיוניות של סמים.  ווילסון רצה לתעד וללכוד את כל זה על סרט ההקלטה.   במוחו הקודח התרוצצו שברי שירים  שנעו מפסגת אושר אחת לשניה ובחנו את הוייב החיובי מכל כיווניו.  שקוע בחזונו  נכנס ווילסון לאולפן סגר עליו את הדלת והחל בהגשמת יצירת המופת שלו.  הוא מתח את גבולות טכנולוגית ההקלטה שהיתה בחיתוליה אז, עד קצה  היכולת, מכשירים מיוחדים הוזמנו ונבנו לפי בקשתו, ולאט לאט הוקלטו חלקי ורסיסי שירים בעזרת נגני אולפן ותזמורות מיתרים.  הביץ' בויז שהיו רגילים לשבת כל היום על החוף ולתת לבריאן לעשות את העבודה הקשה באולפן, הוזמנו מדי פעם לשיר הרמוניות קוליות מסובכות להפליא, אולם גם הם שמעו רק חלקי שירים.

לאט לאט השמועות החלו לדלוף החוצה מהאולפן.  הבחור השתגע לחשו הלשונות, שר שירי אהבה לירקות, על חיות מחמד, הוא לא מצליח לגמור אף שיר  וגרוע מכל שום דבר לא נשמע כמו להיט.  הלחץ על וילסון הלך וגבר מצד כל הנוגעים בדבר עד שלבסוף התמוטט הבחור, גנז את שברי השירים והחלומות וזנח את "סמייל" לאנחות. 

השנים שאחר כך היו מסלול דעיכה איטי אך יציב לוילסון ולביץ' בויז. מלהקת הדגל של המוזיקה האמריקאית הם הפכו להיות להקת חלטורות נוסטלגית השרה את להיטיהם המוכרים בכל חור שישלם את התעריף. וילסון שלא הופיע עם הלהקה מאמצע הסיקסטיז, הפך  לאדם מסוגר שבילה את רוב שנות השבעים בביתו מפוחד מהעולם החיצון.

אחרי שנים ארוכות של  טיפול פסיכאטרי החל וילסון לחזור לעצמו. לפני כמה שנים הוא עשה את הבלתי יאומן ויצא לסיבוב הופעות מצליח במיוחד, בו ניגן את שיריו הישנים ובשנה שעברה בגיל  60 ו…, קרוב לארבעים שנה אחרי ש"סמייל"  הפך להיות האלבום הגנוז הידוע ביותר החליט וילסון שהגיע הזמן להתעמת עם עברו ולשלים את יצירת  המופת שלו.  בעזרת מעריציו וחברי להקתו הנוכחית נאספו ונערכו כל החומרים שנותרו מהפרוייקט ההוא ובאותו אולפן ישן שבו שבו הקליטו הביץ' בויז בזמנו, הקליט וילסון את "סמייל" מתחילתו עד סופו כמו שהוא חזה אותו.

אז איך הדיסק אתם שואלים ? האמת שאלה לא פשוטה בכלל, שכן איזו רלוואנטיות יש ב2004 לחזון הקוסמי החיובי של אדם צעיר משנות השישים ? כיצד יש להתיחס אל האלבום הזה ? כאל פריט נוסטלגי או כאל יצירה חדשה ? האם מעבר לסיפור האישי המרגש שעומד מאחרי עצם הוצאת האלבום הזה  יש "לסמייל" איזה ערך אומנותי כיום  ? הרבה שאלות שלא קל לענות עליהן.  מצד אחד מדובר באלבום חביב ביותר.  וילסון יודע לכתוב ובעיקר לתזמר שירים שנשמעים כמו טיול בדיסנילנד של המוזיקה האמריקאית מגרשווין ועד בכראך מבלוז ועד דו-וואפ, ממוזיקת סרף ועד שירי ילדים, ההאזנה לדיסק משולה לנסיעה בקרוסלה,הכל מסתחרר צבעוני והמוזיקה נשמעת מאושרת.  מעבר לכך  עבודת הסאונד המדהימה שעשו פה גורמת לדיסק להישמע נפלא ועם זאת בעל צליל  סיקסטיזי מובהק עד שלעיתים אתה תוהה אם זה האלבום המקורי או הרימייק.

אולם תחושתי היא שתאריך התפוגה של "סמייל" כיצירת אומנות, פג מזמן. לו האלבום הזה היה יוצא ב66 הוא היה זוכה בצדק לתואר מסטרפיס מהסיקסטיז, אולם מה שהיה חידוש  אז, נשמע היום כמו מופע ורייאטי של מעריצי הביץ' בויז.  כמו הרימייקים שהולייווד מתמחה בהם בשנים האחרונת הפסאדה  של האלבום מושלמת,אבל מדובר ביצירה בעייתית ביותר ברמת הכוונה. "רק מטורף חוזר רעב אל נעוריו " הגדיר היטב שלמה ארצי את הבעייתיות בחזרה מאולצת אל הנעורים, ובאלבום זה ניתן לחוש למה הוא התכוון.  הכוח המניע האמיתי של המוזיקה נגזל ממנה, וילסון כבר לא מנסה להשיג שום דבר, רק לרצות את קהל מעריציו. המוזיקה אינה שופעת אושר כלפי העולם כפי שהיא רוצה להיות, היא מאושרת מעצם היותה קיימת, וזה הבדל גדול.  שומעים שווילסון נהנה מכל רגע באלבום. אולם אין באושרו הפרטי כדי להסתיר את העובדה שמעבר להיותו סיפור אישי מרגש, "סמייל"  הינו  גחמה פרטית של אדם הרוצה לשווא לנסות ולשנות את ההווה על ידי בדיקת מה היה קורה אילו שינה משהו בעברו.  אבל הזמן הוא פקטור מכריע  ווילסון לא יכול לשכתב את ההיסטוריה המוזיקלית.  יצירות המופת שלו ישארו דווקא אותם שירים ואלבומים שהוא הוציא בשיאו ו"סמייל"  שהיה עד עכשיו אגדת רוק קסומה, יהפך לקוריוז מעניין בקריירה של הגאון  ותו לא. מעבר לכך "סמייל" הותיר בי בעיקר תחושת  החמצה, וצער עמוק על כל יום שחולף בו אתה לא מגשים את חלומך בזמן אמת. ואולי דווקא בזה נמדד ערכו האמיתי של האלבום.  לכו להגשים את חלומכם היום בעוד שלושים שנה זה באמת יהיה מאוחר מדי.