כמה שאני שונא סיכומי שנה ובכל זאת עושה אותם תמיד. ראש השנה, הסמיכות ליום הכיפורים, השעות המתות בין לבין או עורכי העיתון,  מכל הסיבות שבעולם  אני בסוף נאלץ  בשמחה לסכם את השנה שהיתה. אז הנה כמה מחשבות על שני דיסקים מאוד מיוחדים שיצאו בישראל בשנה החולפת.

לאחרונה החל משרד התחבורה לשדר את שמות ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע שחלף. את ההקראה המקאברית מלווה "הגברת עם היהלומים" נעימת הנושא מתוך אלבום הסולו השני של יוסף בבליקי. עצוב לגלות שאחד הדיסיקים המיוחדים ביותר שיצאו כאן השנה מגיע לאוזני הקהל הרחב רק כמיני רקוויאם מעורר אימה. כנראה שלדעת העורכים למות לרקע  המוזיקה של יוסף בבליקי אפשר, אבל לחיות איתה לא.

"הגברת עם היהלומים" הוא אלבום שבבליקי כתב ויצר עוד לפני שהפך לסולן להקת פונץ', אי שם בשנות השמונים בהשראת סיפור של דויד דנציגר בעל אותו שם. במקור יועדה המוזיקה  להיות פסקול לסרט שיופק מהסיפור ההוא אבל כדרכם של הרבה רעיונות טובים הוא נגנז ובבליקי חיכה עשרים שנה עם השירים האלו רק כדי להוציא אותם השנה.

המרחק בין שנות השמונים לשנות האלפיים לא מורגש כלל באלבום שיותר מכל מתפקד כעבודת אומנות שערכה הוא בבחינה המחודשת שהיא מציעה לכם על היום יומי.  ה"גברת עם היהלומים" מניע את המאזין דרך עולם מסתורי המסתתר בצידי הרחובות המוכרים. מקבץ השירים והדמויות כאן מתפקדים כפאזל שהמאזין אמור להרכיב בלי לדעת מהי התמונה השלמה שממנה נגזרו החתיכות. בטווח שבין מלנכוליה פסקולית למוזיקה קאמרית, בין הקולות מגבוה והחיים המצויירים שלנו, בין דור הזהב לשירי ילדים טובים מנצנצת אסופת השירים של בבליקי כיהלומים נדירים בחשיכה. אל תחמיצו אותם, בעוד חמש שנים הדיסק הזה יהיה נדיר בדיוק כמו אלבום הסולו הקודם של בבליקי "אלבום המצעדים".  נדיר כמו יופי.
גילוי נאות – הכותב מכיר את יוסף בבליקי אישית, גילוי עוד יותר נאות, זה רק עוצר אותי מלכתוב כמה אני חושב שהאלבום הזה יפיפה.

מעניין לגלות שמכל תחומי הספורט זכתה ישראל (או בעצם גל פרידמן ) במדלית זהב אולימפית דווקא בתחום הגלישה. אבל תרבות גלישה יש כאן ? ומוזיקת גלישה ? ובכן ברוכים הבאים לעולמם המופלא של האסטרוגליידס. הרכב שעושה מוזיקת סרף-קור אינסטרומנטאלית. הכלאה מקורית בין Pאנק אקזוטיקה הארד-קור מהפיפטיז ומוזיקת סרף מהסיקסטיז. אלבומם האחרון והשלישי "Channel Surfing With " הוא מסע מוזיקלי מטורף ומשעשע במרחבי היקום היחיד שמוכר לנו כמציאות, הטלויזיה מרובת הערוצים.

אם מישהו צריך פסקול הולם ברקות לקאסמים, להפגנות המתנחלים, להפגנות מול הגדר, לזחיחות הפוליטקאים, לויכוחים עם הפקידה בלשכת העבודה. הוא יתקשה למצוא את זה ב "סוף שבוע רגוע", אבל הוא ימצא אותו כאן עטוף בהדהוד ושופע גיטרות מנסרות. ממש כמו החומוס uהציונות, גם המוזיקה הפרועה של האסטרוגליידס היא יבוא אישי מחו"ל. אבל אל תטעו האלבום הזה הוא השיקוף המוזיקלי הנאמן ביותר למדינה בהפרעה שבה נדמה כאילו הכל קורה ומתרחש בטלוזיה בין תחרות SMS אחת לשניה כשבפועל היא זקוקה לSOS, ודחוף.