"יום שני? השפלה. שלישי? חנק. רביעי? התנשאות. חמישי? – זה פשוט פתתי. ביום שישי – החיים הרגו אותי" תבחנו את השורה הזו שוב. מה היא עושה לכם ? הזדהות עמוקה ורצון לחתוך את הורידים או שמא בא לכם לצעוק יאללה מוריסי פרוזק, שמעת על זה ?. הקול המתחנחן על סף הבכי, השורות הזועמות על האופי הבריטי המחורבן והמלודיות שמסתובבות סביב בורות הצער במעגלים אינסופיים. אכן לא טעיתם למוריסי יש תקליט חדש. כמו קודמיו גם התקליט הזה מציב בפנייך את התהיה כמה אפשר להאמין למי שהאומללות שלו הפכה לסימן מסחרי רשום על שמו? הנעלב הרשמי של עולם המוזיקה, מוריסי נעלב בפוטוגניות מזהירה תמיד שקוע ברחמים עצמיים עם פריזורה מרהיבה ותמיד כועס על כל העולם בגלל משהו שרק הוא מבין. מין עב"ם בדכדוך קיומי שמזגזג במסדרונות החיים בלי מטרה וחי על עבר מפואר למרות שהוא כבר שנים אבוד בהוליווד. לא הרבה השתנה בעולמו של מוריסי, הזמנים משתנים העשורים חולפים ורק מוריסי סובל בשביל כל העולם. ועדיין יו אר דה קוארי הוא אחד משלושת אלבומי הסולו הכי טובים שהוא הוציא עד היום (יחד עם ויוה הייט, ויור ארסנל ). מבחינה מוזיקלית כנראה שמישהו גילה סוף סוף למוריסי שנעשו עוד תקליטים בעולם אחרי 1987. התקליט הזה הוא התקליט הראשון של מוריסי שלא נשמע כאילו יצא לפני עשור וחצי, אל תצפו למשהו רדיקלי, אבל לראשונה זה ממש לא נשמע כמו פראפרזה כללית על נושא הסמיתס וטוב שכך. מוריסי לנצח יהיה חסר ללא היד בכפפה הדוקרנית של ג'וני מאר לצידו. אחרי כל כך הרבה תקליטי סולו תפלים שיצרו רצף בלתי פוסק של רגעים מביכים בהם מצאת את עצמך תוהה נו באמת, כמה יותר פטתי מזה אפשר להיות? זהו התקליט הראשון שפשוט נשמע כמו תקליט של מוריסי סולן הסמיתס לשעבר, עם דגש על הלשעבר. מוריסי עדיין סובל, אבל לראשונה זה נשמע כאילו הבן אדם מצא דרך לספר מה כואב לו גם בלי לתפוס את המאזין בצווארו ולהגיד אתה רואה, אתה רואה כמה שזה כואב לי ??
עם שילוב בלתי אפשרי בין צדקנות לשמה יבבנות ילדותית ואמירות חדות, מוריסי שמצולם על העטיפה כגנגסטר המחזיק ברובה, יורה מילים נגד כל העולם. יש לו מטעון שלם על ארה"ב מקום משכנו הנוכחי "אמריקה, ארץ האנשים החופשיים בה הנשיא אף פעם לא יהיה שחור, הומו, או אישה, ועד שזה יקרה אין לך מה להגיד לי כדי לעזור לי לדמם" אנגליה מולדתו הישנה "אני חולם על הזמנים בהם להיות אנגלי לא היה דבר מלא בושה" הוא נכנס ב"כל הלסביות העצלות" שמרחמות על איך שהוא חי, באחד השירים הטובים של התקליט."ישו אני סולח לך" הוא אפילו סוגר חשבון עם ישו שעזב אותו כילד ועכשיו הוא סוף סוף מוכן לסלוח לו!! אבל למבקרי המוזיקה הוא ממש לא סולח ונכנס בשיר החותם את התקליט "הלחישות אולי יכאיבו לך, אבל המילה המודפסת עלולה להרוג אותך" אז קבל ח.ח גבר אני לא בעניין של להרוג אותך, יצא לך תקליט לא רע בכלל.
אי אפשר להיות יותר קדוש מהאפיפיור או יותר אדם סובל ממוריסי, אוטוטו הבחור בן 45, ונראה שהוא נמצא עכשיו בתחילת גל גואה של פופלריות והצלחה מסחרית בארה"ב וחשוב מכך באנגליה מולדתו הישנה, משמח לגלות שאחרי עשרים שנות קריירה הבחור סוף סוף מצא את מקומו בעולם המוזיקה והצליח להוציא את הפלא הזה, סתם תקליט טוב של מוריסי ללא שום רצועה מביכה.
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לקליגולה לבטל