"כל אדם המשמר את היכולת לראות יופי לעולם לא יזדקן"  כתב קפקא ביומניו ואפשר לראות באמירה זו את נקודת המוצא של דיסק זה. מקס ריכטר הוא פסנתרן ומלחין  שזה לו דיסק שני. למרות שהוא מגיע מהעולם הקלאסי הוא הספיק כבר לעבוד ולתזמר אלקטרונאים נחשבים כפיוטשר סאונד אוף לונדון, ורוני סייז. המוזיקה שלו מגיעה לכאורה מהצד הקלאסי-מודרני של המפה ולמרות שריכטר למד תחת שרביטו של לוצ'יאנו בריו מלחין הפולק-אוונגרד הרי שחובבי פיליפ גלאס יזהו מייד את ההשפעה של זרם המינימלסטים על המוזיקה של ריכטר. הדיסק עצמו שיוצא בתת לייבל של חברת האינדי  FAT CAT  , הוא יצירת קונספט מהפנטת  כמעט אמביינטית המשלבת בתוכה טקסטים של קפקא מתוך ספרו " מחברות האוקטבו הכחולות"  המוקראים על ידי השחקנית טידלה סווינטון כמעברונים קצרים בין הקטעים השונים של הדיסק בעוד מכונת כתיבה מתקתקת לה בעדינות ברקע .דווקא קטעים אלו מהווים את נקודת התורפה היחידה של הדיסק שכן היופי הטהור של המוזיקה שבו אינו נזקק למילים כדי לתארו ולפרשו.

צלילי פסנתר חלומיים, אורגן וכלי מיתר חרישיים מלווים ברחשים של הקלטות שטח שונות ואלקטרוניקה עדינה מאוד יוצרים יחדיו מרקם מעודן שנע בין כחול השמיים זרועי העננים בבוקרו של יום סתיו לאפור מלנכולי ומגורען כמעט פסקולי באופיו. מוטיבים כקריאותיו המרוחקות של עורב נשזרים בין צבעי המים הנימוחים כדמעה שזולגת מהרמקולים דרך  מסך הרמוניות עגולות הנותנות משנה תוקף לדעיכה ששוררת בכל,  לגרגיריו האוזלים של שעון החול, להסחפות התת מימית של גלי  הקול כעשבים הנעים ברוח ,  לואריאציות המשתנות של האופק המרוחק, לחדלון המרהיב שטבוע בקוד הגנטי של שירים ישנים, למסע אחר הצללים שנלכדו בין דפי היומן, לעצים המבקשים להשתחרר מן האדמה  וכל התהיות הקיומיות שעולת במוחך בעת קריאת מטאפרות מטורללות על מוזיקה. ואם הגעתם עד לפה ולא הבנתם שזה דיסק מדהים שחובה עליכם לשמוע ולא להקשיב לקשקושים של מבקרי מוזיקה עליו כנראה שהזדקנתם.