כי קסטה זה אוטו ישן וקסטה זה נסיעה אחת ארוכה וקסטה של שני צדדים היא מפת דרכים מדויקת של של זמן עומד בנסיעה

שלמה ארצי – אף פעם לא תדעי 4:44

כמה פעמים יצא לי להגיד שאף פעם לא תדעי כמה הלכתי בשבילך,  וכמה פעמים כבר יצא לי להתגנב בשקט כמו גנב אל בהונות גופך, וכמה פעמים התבוננתי בדרכים שבכף ידי רק כדי לגלות את הדרכים שבכף ידך…

כנראה שבעיני,  שלמה ארצי  לטוב ולרע ישאר כדבר הכי ישראלי שיש.  האיש כותב שירים כמו מצלמה תת- הכרתית של כל זרמי התודעה הלכודים ומוסתרים באנשים המתהלכים על פני הארץ הזאת.  עם השטף המוזיקלי שמלווה את השיר בפסנתר חשמלי רך,  וגיטרה מחורמנת שממש, אבל ממש,  משתוקקת לגעת.  ומעל זה מוציא ארצי מתוכו את הקול הכי רגיש ופגיע שהוא הרשה לעצמו להוציא לעצמו מהצוואר ולא מחשבון הבנק.  האלבום כולו והשיר הזה הם  הוכחה חד משמעית, שפעם שלמה ארצי היה פשוט גאון.  למרות שניתן להבין למה כולם מעדיפים לשכוח את זה אחרי אלפי שנות צמאון.

האחים והאחיות – כמו בלדה 3:35 

גם אם כמו הרקולס, תלך עד קצוות העולם כל מה שתגלה זה שהרבה יותר קשה לחיות איתה מאשר ללכת בשבילה אל המדבר וללמוד לכאוב. יש בטקסט של נתן יונתן מספיק קוצים מרוככים מוסווים במנגינה הרגשית של גידי קורן,  שהופכת את השיר הזה לנייר זכוכית מצופה שוקולד. זה תמיד משעשע אותי לראות חבורות זמר שרות את השיר הזה בהתלהבות יתרה ובחוסר רוך אינסופי ומתעלמות לחלוטין מהעובדה שבסופו של דבר מדובר ב-כמו בלדה. זה לא רומן זו סתם בדידות.

CHURCHIL`S – WHEN YOUR`E GONE 3:19

אם יש דבר כזה מוזיקה שמגיעה מהחלומות ולוקחת אותך היישר לשדות חמניות אינסופיים הנה היא כאן, בצורה משונה דווקא הפסיכדליה הלכאורה בריטית של הצ`רצי`לים –  נשמעת לי ישראלית יותר מכל דבר אחר. משהו באקורדים "המייג`ור שבע" של הפיזמון נשמעים בדיוק כמו יום שישי בצהריים בתל אביב של תחילת הקיץ. עיר לבנה  ממוטטת מהחום, אכזרית לעיתים,  נעימה לפרקים. בעיקר בגלל הבריזה הנושבת מהנערות היפות שחולפות, כמו החלומת שאתה רוקם לעצמך עם כל אחת ואחת מהן, כמו החיוכים הקטנים שרק הים של תל אביב עושה לך, כמו קסם זר של מקומות מוכרים באור אחר, תל אביב מעולם לא נשמעה יפה יותר.

רוקפור – חור בלבנה 4:49

הרקונסטרוקציה של העבר היתה כל כך מושלמת,  שבסופו של דבר נדמה לך שהשיר הזה באמת היה שם מאז ימי "חור בלבנה" של אורי זוהר. כמו דאג וטוני מ"מנהרת הזמן",  נכנסו אלי לו-לאי,  וברוך בן יצחק,  אל תוך העבר כדי לתקן את המעוות וליצור עידן פסיכדלי ישראלי אוטנתי,  שאף פעם לא היה כאן באמת. כל מי שאי פעם נסע רחוק, לא יוכל לשכוח את הרגע בו הוא רצה לאסוף כבר את הכל ולא היה בו את הכוח להמשיך ולעבור את כל מה שאין בו כוונה. כי בסופו של דבר בכל כיוון שבו אתה הולך,  אתה מגלה שהדרכים הידועות הפכו לתמונה שנקרעה,  והתמיהה הגדולה נשארת תמיד אותה אחת. איך לעזאזאל רוקפור כתבו שיר עם מילים כל כך מבריקות בבתים,  וחלטרו את הפזמון לחלוטין עם משפטים סתומים להחריד על גבול האוויליים  ? הנה בשיר אחד תמצית כל מה שגדול ובעייתי בלהקה הזו. 

 אריק איינשטיין – סוס עץ 4:32

על רקע "עננים לוהטים,  תפאורה מדויקת,  בסרטי הרקיע שקיעה",  מביים  אילן וירצברג את אריק איינשטין בתפקיד חייו. פורטרט שבור,  בשחור ולבן מגורען.  פורטרט האפשר הצצה נדירה לאיש שמתחבא מתחת למסיכה של אריק איינשטיין.  האיש שאף פעם לא הרשה לעצמו להיות- רק אריק – מול המקרופון, פרט לשיר הזה.

יכול להיות שזה הטקסט של רוטבליט שמשוטט כמצלמת רחף מסביב לאיינשטיין ומכריח אותו להחשף, אולי זה הקצב המפורק,  שמפרק אותו משלל מגננותיו, ואולי זו פשוט החצוצרה המיותמת שברקע עם התו הכי עצוב מכולם שמסיטה את כל הדאחקות הצידה לכמה רגעים, והופכת את השיר הזה לפנינה נדירה כל כך. אז במיוחד  לכל אלו שחיים בסרטים ורוצים בסופו של דבר לדעת שלא נשארנו בחוץ.

טיפקס – עננה 3:20

יש אבק בשיר הזה שגם אלף שבע מאות נשים מרוקאיות בטירוף של טרום-פסח לעולם לא יוכלו לנקות. למרות-  ואולי דווקא בגלל –   זה השיר הכי קשה ואכזרי שקובי אוז הוציא מתחת לידיו. שיר לאלו שנשארו מאחוריו.  

זהו השיר שמצליח לחבר הכי טוב בין פאסדובלה  למוזיקה צפון-אפריקאית ומהחיבור הזה ליצור את הדבר הכי ישראלי שיכול להיות. כי השיר הזה הוא הכביש היחידי שעוד מצליח לחבר איכשהו בין עיירות הפיתוח למדינת ישראל. כי זה מדהים לראות כיצד הכעס הכבוש שאוז מתחיל איתו את השיר,  הופך לחמלה בסופו של דבר. כי סיפור השר-ל-ילה התקועה מהעיירה,  הוא בעצם סיפורה של מדינה שלמה.  תמיד בערפל, לא יודעת איך ברוח היא לא שטה. כי לראשונה,  ולאחרונה,  קובי אוז מצליח לעשות את הבלתי יאומן,  ולמצוא פואטיקה, כבוד, ויופי נשגב,  במקומות המכוערים ביותר. בקירות המתקלפים של ירכתי ספינות השיכונים שנטרפו על השרטון בלב במדבר ומאז הן מלבינות בשמש באותה תנוחה ידועה.

שלום גד – בסוף המדבר 3:15

כי זה השיר הכי מרגש שיש גם גם אם אתה לעולם לא תבין למה בדיוק.  כי באמצע הדרך אתה תמיד בחצי המרחק מההתחלה והסוף. כי הגיטרות של אלי שאולי בשיר הזה,   הן  סיבה מספיק טובה להתמלא גאווה בכל פעפ שאתה מושיט את הדרכון הכחול שלך בביקורת גבולות.  כי גם אם לעיתים נדמה שהכל פה זה שבתות וחגים, ארועים ופיגועים, הרי שאם תשנו את הסדר ותצאו החוצה להסתובב,  תגלו,  שבסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר, בדוק.

         

צד ב` כי דרכים הן נשים שעוד לא נסעת אליהן, ונשים שאתה חייב ליסוע מהן…

יעל לוי – אל תקנה לי ורד 4:54

"רציתי שכל זה וככה, וכן הלאה וכולי.. "
כי נשים לעולם לא יספרו לך את האמת על עצמן ודרכי חשיבתן הפתלתלה,  ביותר כנות מהשיר הזה. שיר שהוא  מבוא, המדריך, והדוקטוראט,  להבנת הסיבה מדוע לעולם לא אבין נשים. החל מהטקסקט המושלם בשבריריותו של תרצה אתר,  הלחן ה-כה פוגע,  של ורד קפטר,  ומעל הכל ההנשמה מפה לפה שיעל לוי עושה למילים בתור האישה הפגיעה-חזקה- מבולבלת-מאוהבת- מאוכזבת שהיא והכל בשיר אחד . היו כאלה שרצו לשכב איתה, אחרים רצו לחבק אותה ואני רק רוצה להקשיב לה שוב ושוב.

ג`ינג`יות – ג`ינג`יות 4:39

יש שירים שאתה מוצא את עצמך שר בכל כך הרבה מצבים בחיים עד שיום אחד אתה מגלה שהשיר מכתיב את חייך ולא להיפך, כשיש אתה סובל כשאין אתה סובל. פוסי-הבן או פוסי-הל. אם מישהו רוצה להגיש תביעה יצוגית כנגד הג`ינג`יות בעוון השחתת החיים על ידי אמירת האמת בפנים אני מצטרף. אז מבט אחרון בך ובחבר החדש שלך. אכן כואב להיות זר.

רעש – לעיתים. 3:54

כי זה השיר שנשמע הכי נכון על רקע כל שקיעה ישראלית, כי רק ככב גבר ישראלי יכול להגיד לאישה: מה את מבינה!? בכזו אדישות מטופשת וילדותיות דואבת , כי מעולם לא הובערה פה מדורה גדולה יותר של רגשות בשיר חרישי כל כך.

אריאל קליינר – כשאנחנו קורים 3:38

כי ניל יאנג היה הורג בשביל שיר כזה, כי אריאל הוא מוזיקאי בחסד, כי נשים מפספות גברים שמפספסים נשים בין המילים, כי יש בשיר הזה יותר אוויר מאשר צלילים.כי אף פעם לא ביקשנו שזה יגמר למרות שתמיד ידענו קיים משהו אחר, בגלל הדרך שבה הוא בלע את הרוק, ואני אפסיק כי אם אני אמשיך לדבר על הדיסק הזה אתם עוד עלולים לחשוב שיש לי אגו בגודל האוורסט לדבר בכאלה מילים על משהו שעשיתי בעצמי, מצטער, שפר עלי מזלי.

אלונה דניאל – מוסקבה 3:03

לא מדובר פה בטאטו להסרה, מדובר פה על העור החיור שמתחת למעילי הפרווה הגדולה. שיר מהגרים נדיר ויפיפה, שכמו העליה הרוסית כולה התקבל כאן במשיכת כתף אדישה. כי כולנו חיינו שם אבל היינו קצת אחרת, רק שלא ידענו לקבל את האחרת כמו שהיא לחיינו, כי ניתן לשמוע את האדים המהבילים שיוצאים מפיה, כי ניתן לשמוע את השלג נערם על פטישי הפסנתר. ובעיקר כי בין העצים זאבים גוססים באחד מהתקליטים הישראלים הכי טובים שאף פעם לא ידעתם שיצאו. 

 אריק לביא – זה קורה 4:01

כי בסופו של דבר שום דבר לא ידוע כי תמיד חייבים לנוע ולנוע, כי השירה שלו כאן היא פסל החירות הישראלי שאף פעם לא טרחנו לבנות כדי לציין את הקיום שלנו פה. כי רק במקום המוזר הזה שמוליק קראוס יכול לכתוב שיר עם נעמי שמר ולתת לאריק לביא לבצע אותו כמסה אקזיסטנציאליסטית על מדינה שלמה שמתהווה בזמן שהדרך מתמשכת ומתמשכת לה.

Lenses – Sleep Tight 3:49

כי רק מי שעובר מחוץ לבתים בחושך ומביט פנימה אל החיים שאינם שלו, יכול להבין כמה טוב החום הזה באמת. כי כולנו מחפשים את אותו קומץ חום על פיסת האדמה הזו, בין אם זה בערבית אנגלית או בעברית, כי זה שיר שאם לא היה מגיע מתת לייבל קטן בבאר שבע הייתם מכירים אותו מזמן בגרסאות של THIS MORTAL COIL . כי אני מקווה שתאמינו לי שלמרות שהפקתי את זה אני עדיין שואל את עצמי בכל פעם שאני שומע את זה איך עשינו זאת בדיוק. כי ג`ואן הוא האומן היחידי שיכול להציע לך לעצום את העיניים כשהעולם מגיע אל קיצו ולעקוב אחרי האור. כי זה שיר מדהים.

אבל מחר יום חדש מחר תהיה נסיעה שונה, מחר תהיה קסטה אחרת

קצת באיחור אבל חג עצמאות שמח