עשור, עשר שנים, 3650 ימים ולילות חלפו מאז שאיש שפוף ובלונדיני, תקע לעצמו כדור בראש, וסימן את הנקודה המדממת בסוף המשפט – פאנק לא מת.

קוביין היה אחרון גיבורי הרוק. אחריו, נעלמה לה מידת התמימות שאפשרה לנו להאמין שהמהפיכה תגיע מלווה בגיטרה-באס-תופים. כמו האינטרנט והפלאפונים ששינו את חיינו מן הקצה אל הקצה – מבלי שנבחן אם אנחנו בכלל מוכנים לקבל את השינוי – כך השתנה לו עולם המוזיקה אחרי ההתאבדות.כמעט מבלי שנשים לב.

כיום, קשה לי להאמין שנשאר מי שמאמין באמת ובתמים שכמה אקורדים רועשים יכולים לשנות משהו בתמונה הכללית של הדברים. בתור מוזיקאי – המקסימום שאתה יכול לצפות לו זה לומר את מה שיש לך, ולקוות שזה יגיע לכמה אנשים שעוד מקשיבים, איכשהו.

בסופו של דבר, בינוניות המערכת ניצחה. אפשר להתווכח אם לפאנק – כתנועה חברתית – היתה תפיסת עולם מגובשת שרצתה באמת להחליף את המערכת הקיימת. בסופו של יום תנועת הפאנק לא הפכה, ולא יכלה להיות, דרך חיים להמונים.  או כפי שאומר המוכר מחנות הקומיקס בסרט "גוסט וורלד" לאיניד הלבושה כפאנק-רוקרית מודל 77' :"אם את רוצה לדפוק את המערכת היום, כדאי שתלכי לקולג' ותלמדי כלכלה ומנהל עסקים".

נכון, עשרות מוזיקאים מוכשרים ומרתקים לא פחות קמו, ועוד יקומו אחרי קוביין. אבל אף אחד בעשור האחרון לא התקרב לתפוס את מקומו של קוביין בתור הגיבור האחרון של של תרבות האלטרנטיב או הנגד. תזכרו בעצמכם לפני עשר שנים, הנה היתה לדור האיקס, לנו, הזדמנות. כמו בסיקסטיז, כמו בסבנטיז, קבלנו הזדמנות לחוות מהפיכה מוזיקלית אחת לפחות בחיינו, ובזמן אמת.

לרגעים אחדים בין-91 ל -94,  היה נדמה שהעולם הפך בזכות המוזיקה ששלטה בו למקום טוב יותר. היתה תחושה שהצלחנו, ונצחנו. תת-תרבות שלמה שהתבססה על היותה אחרת ושונה, תרבות שהציעה אלטרנטיבה-לפחות בשם- לכל מה שהמוני, סתמי, טפשי ומקובל, הגיעה לשיאה. מה שהחל את דרכו אי שם בימי הפאנק של -77 ( או לפי שיטת המחמירים – 67 כשיצא הוולוט אנדרגראונד וניקו ) הגיע לשיאו עם הפיכתו של "נברמינד" לתקליט הכי משמעותי של שנות התשעים.

פתאום התהפכה לה התמונה. מה שאיגי פופ הגדיר פעם "כרעש נפוח ומכוער, גאונות צרופה" הפך לאחר עשור של מוזיקה סינטתית להיות הדבר הכי אופנתי ומסחרי. כל החריגים, הפריקים, המוזרים והשונים, גילו שהם הרוב והפכו במחי שורה אחת, לאומה אלטרנטיבית חולמת בהקיץ.

"אני כל כך טיפש ומדבק, 

 הנה אנחנו כאן, בדרו אותנו,

מולאטי, לבקן, יתוש והליבידו שלי

יההה"

כל אותם שהתעקשו במשך השנים להיות אנטי ולהכעיס,  הפכו בצרוף מקרים נדיר במיוחד, להיות מכתיבי הטעם של הפלנטה ולו לכמה רגעים. רבע מאה של "תרבות נגד", הגיעה אל אמצע המיינסטרים, ומכאן הדרך היחידה היתה רק למטה.
לקבוע שמותו של קוביין סימן את קיצו של עידן מוזיקלי מסויים ותחילתו של עידן אחר תראה קביעה מופרכת. כמה כבר יכול בן אדם אחד להשפיע על הסכמה הכללית של הדברים?  כשרבין נרצח הייתי משוכנע לחלוטין שאין סיכוי שרצח של אדם אחד ישפיע על תהליך כל כך מהותי שנוגע לחייהם של כל כך הרבה אנשים ותראו איך הדברים נראים כיום. אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב זה שאדם אחד, אכן יכול לשנות את ההיסטוריה.
עד כמה שנראתה טריויאלית בזמנו, התאבדותו של קוביין, גזלה מתרבות שלמה את האמונה שאפשר לדפוק את המערכת בדרכה שלה. "רוח הנעורים" כשיטה אפשרית לחיים נכונים, איבדה את משמעותה הקולקטיבית והפכה להיות רק עוד שלב אחד בהתבגרות הבלתי נכספת, אל הבורגנות.

נכון, היו שם עוד להקות גראנג', רוק, ניאו-פאנק, ווטאבר. אבל העובדה הבסיסית היא שמאז 94' הרוק כמוזיקה שמכניסה בקטנות ובגדולות " ,to the MAN " (ומי שצריך הסברים שילך לראות את הסרט "בית ספר לרוק" ) כבר איבד כל משמעות.

נכון, יש כמויות אדירות של מוזיקה טובה גם כיום. נכון, יש להקות רוק שמצליחות להגיע למכירות יפות במצעדים. אבל ביננו מתי היתה הפעם האחרונה שגם הראש שלכם וגם התחת שלכם הרגישו צורך עז לקפוץ יחדיו? מתי שמעתם לאחרונה שיר ששודר בMTV שעשה לכם משהו אמיתי? שיר שהיה גם להיט ושהיתה לו משמעות אמיתית למיליונים?

לקוביין כיוצר היתה יכולת נדירה לגעת בנקודת הג'י של נפש ההמון. הוא ידע אינטואיטיבית שמתחת לג'ינסים הקרועים, חולצות הפלנל, חליפות העסקים, וגופיות ממותגות של גאפ, שוכנים אותם אנשי מערות שקמלים בתוך המערכת הכל כך יעילה, מאורגנת ומסודרת, שיצרו תאגידי הענק, כדי לדכא את רוח האדם אל הבינוניות.

קוביין נתן לכול מאזיניו תחושה שיש דרך לדפוק את המערכת בדרך האנטי-תיזה. להצליח עם הדבר שלך ולא משנה כמה עקום או כמה זה כנגד, ולמרות, כל הסיכויים. היה משהו אמין בציניות שלו. ציניות שכוונה הן כלפי העקרונות הבדלנים והמגוחכים לעיתים של קהילת האלטרנטיב, והן כלפי הקונצרנים הגדולים ותעשית הכוכבים. בסופו של דבר, הרצון שלו להיות נאמן לדרכו מעל לכל דבר אחר לעומת חוסר היכולת שלו לממש את הדרך הזו בעולם כה תעשייתי, בינוני, ומאורגן, הופיעה במכתב המבולבל שהותיר אחריו,כאחת מהסיבות המרכזיות להתאבדותו.

בעשור ו… שחלף מאז מותו של קוביין חלו שינויים ענקים. סגנונות מוזיקלים חדשים צצו ונעלמו, מילארדי קבצי אמפי3 זרמו בין מיליוני מחשבים, לכל נקודה אפשרית בפלנטה. למרות שאנו חיים באוטופיה מוזיקלית שבה הכל זמין ונגיש, איכשהו נותרה תחושה שבהמרה הכללית לעידן הדיגיטלי, אבדה קצת המוזיקה את הברק החיוניות והמשמעות שהיתה לה הן ליחיד והן במרקם החברתי הכללי.
מעבר לסיסמאות ולהגדרות של תרבות נגד ומערכות אלטרנטיביות, היה קורט קוביין האדם. אינני מכיר מישהו שהכיר אותו באופן אישי ולכן אין לי מידע מיד ראשונה על האיש. הרבה ביוגראפיות ציירו את דמותו של קוביין אחרי מותו בצורות שונות ומשונות. אבל נדמה לי שבמקרה שלו אין בהן ממש צורך. הן הראש והן הלב והקרביים, הן הטירוף, הזעם, והיופי שהרכיבו את דמותו האמנותית, מונחים גלויים לאור וחשופים לאורך כל התקליטים שלו במלוא אנושיותם, וללא שום צורך בתרגום או בפרשן.
לצורך כתיבת פרוייקט הזה. נגשתי לפינה המאובקת של תקליטורי נירוונה בספריה שלי והוצאתי אותם כדי להזכר במה מדובר. משונה איך הצלילים שפעם נשמעו לי בועטים חתרניים שמחים ומאושרים באינפנטיליותם,  נשמעו פתאום עצובים יותר. ממרחק הזמן, נשמעת לי המוזיקה של נירוונה יותר מהכל, כשיר רועש במיוחד שמנגנים רגע אחד לפני סוף המסיבה, רגע אחד לפני שכולם הולכים הביתה.

הפיתוי האחרון של קוביין

                         "הנר שבוער בהיר פי שניים, בוער רק מחצית הזמן".
אלדון טיירל, בלייד ראנר.

זמן. האניגמה הגדולה שבצילה חיה האנושות מאז ומתמיד. כמה עוד נותר לנו לחיות? מתי יגיע תאריך התפוגה שלנו? ומה באמת היינו עושים או משנים בחיינו לו ידענו שנותרו לנו רק כמה חודשים לחיות?
אין שום דבר הרואי בהתאבדות, ואין שום חשיבות יתרה למילותיו האחרונות של אדם, ובכל זאת אנו נוטים להאמין שלאלו העומדים מול הודאות הסופית והמוחלטת של המוות, יש תובנה עמוקה ואמיתית שמאירה את חייהם, ואולי תאיר גם את חיינו בצורה שונה. נכונה יותר, ברורה יותר, בהירה יותר. משפט אחד, כמה מילים, שאולי יתנו תשובה ומשמעות לחיים שלמים של שאלות ללא מענה.
אף אחד לא יודע מה היו מילותיו האחרונות של קורט קוביין. אולי הוא אמר תודה לבחור שממנו הוא קנה את חפיסת הסיגריות האחרונה, אולי הוא פלט איזו שטות למעריץ מזדמן שלא האמין ששפר עליו גורלו והוא אכן ראה את אלילו מהלך לבדו ברחובות סיאטל, ואולי ברגעיו האחרונים בחדר מעל המוסך, רגע אחד לפני, מלמל קוביין לעצמו כמה מילים שנבלעו ברעש היריה הבודדת שסיימה את חייו הקצרים כל כך.
בין אם היתה זו התאבדות או רצח קונספירטיבי מתוכנן היטב, אין זה משנה את העובדה שמילותיו האחרונות של קורט קוביין נאמרו והוקלטו קצת פחות מחמישה חודשים לפני מותו להופעה שצולמה ל MTV ולימים תקרא פשוט; האנפלגד.
לרוב הלהקות העסקה היתה ברורה לחלוטין. בואו כפי שאתם תשירו את השירים עם אקוסטיות, וגם הדודות יוכלו להתמוגג מהעובדה שהילדים יודעים לשיר ולכתוב שירים יפים בלי כל הרעש והבלאגן. אולם כשנירוונה פרקו את הציוד שלהם באולפני סוני בשמונה עשר לנובמבר, לקורט קוביין היו תוכניות אחרות בראש.
האיש שתעב את הMTV – רשת הטלויזיה שהפכה אותו לכוכב – הגיע לבמה ההיא במטרה אחת ברורה, לעבור את הטרנספיגורציה הסופית מאליל ההמונים המככב על פוסטרים ומגזיני מוזיקה למשהו אחר.

הסימנים המקדימים הופיעו כבר בראיונות שליוו את יציאת "אין יוטרו" אלבומם האחרון של נירוונה. "כלהקה מבצעת נירוונה קרובה למצות את עצמה " התוודה קוביין, "הייתי רוצה לעשות משהו שקט אקוסטי ויפיפה כמו אוטומטיק של אר.אי.אם" הפטיר. באותו ערב ניו יורקי קריר, קורט בא כדי לומר שלום לעברו ולהתוות את הכיוון המוזיקלי החדש שאליו הוא התכוון ללכת.
הדיסקוגרפיה של נירוונה ניתנת לקריאה בקלות כמפת דרכים מהחושך אל האור, מהשחור אל הבהיר, אם בליץ' היה רעש לבן, שחור משחור שהושפע מהריפים של בלאק סאבאת'. הרי שנוורמיינד היה כבר בדיוק אמצע הדרך בין מלודיות רוק רך ופופ אמריקאי קלאסי מכל השנים (שמתם לב פעם כמה הריף של TEEN SPIRIT נשמע כמו MORE THAN A FEELING של להקת בוסטון העתיקים?) וחומות הרעש שזרמו בעורקיו מהסקס פיסטולס ועד סוניק יות'. "אין יוטרו" היה השלב הסופי והכי נועז בהפיכת הרעש שליווה את שירין של קוביין למשהו אחר. המטאמורפוזה של הדיסטורשנים ממתכת כבדה, לנפש מותכת על הרמקולים הושלמה. אחרי "אין יוטרו" כבר לא היה לנירוונה לאן ללכת עם רוק גיטרות רגיל, וקורט ידע את זה.

          "ערב טוב, זהו שיר מהאלבום הראשון שלנו, רוב האנשים לא מחזיקים אותו"

אין שום דבר מקרי בשירים שקוביין בחר כדי להציג את דמותו הסופית מול עיניו של הציבור. קורט מתקן פה עוול היסטורי רשמי. ומוכיח שמעבר להייפ והמכירות של המיליונים. הוא מוזיקאי דגול שלא נופל מלנון או מקרטני. למעשה, אם מישהו היה מכליא גנטית, את הארס הלנוני, עם המתיקות המלודית של מקרטני, סביר להניח שהיה מתקבל משהו די דומה, אבל הרבה פחות מוצלח מקוביין. יהיו כאלו שיתהו על הכללה של קוביין, באותה נשימה עם גדולי דור הסיקסטיז, והסבנטיז. אולם בחינה מקרוב של שירי קוביין כפי שניתן לעשות באנפלגד מגלה שתי נקודות מעניינות במיוחד.
הנקודה הראשונה קשורה למוזיקליות של שירי קוביין, הרבה נאמר על המסרים שלהם, על העובדה שהם מייצגים בבהירות ובחדות מפוקסת דור מבולבל לחלוטין. ועם זאת כל כך מעט דובר על המוזיקה שלוותה אותם. נכון, אין זה מקובל במיוחד להתייחס למוזיקאים שבאים ממחוזות הPאנק אלטרנטיב או כל הגדרה אחרת שתרצו כאל מלחינים או מוזיקאים מבצעים במובן הקלאסי-ג'אזי של המילה. גם המעריצים הגדולים של הסקס פיסטולס יודו שהאנרגיה שלהם והטקסטים הזועמים בצירוף הגיטרות המכסחות הם מה שעשו אותם גדולים. אבל מבחינה מוזיקלית קוביין היה הרבה יותר מאשר היורש האמריקאי לאנרגיה המופרעת של הסקס פיסטולס.
לקוביין היתה שפה הרמונית עשירה, חדשה ומקורית לחלוטין, משלו. גם אם תלכו אחורה בזמן ותחפשו היטב היטב. יהיה לכם קשה למצוא שיר שמזכיר את ההגיון ההרמוני של שירי נירוונה. למרות שלכאורה שיריו נשמעים פשוטים לאוזן והמלודיות שלהם מחליקות פנימה בקלות רבה. לקוביין היתה יכולת נדירה לחבר הרמוניות לא הגיוניות בעליל ולמצוא קו מלודי יפיפה שיחבר בינהן.
קחו למשל את ABOUT A GIRL שפותח את האנפלגד. אם הבית עצמו נע בין אקורדים בסולם אחד (מי מינור), הרי שהפזמון מתנייד לסולם אחר, שאין לו שום קשר לסולם המקורי (רה במול מאז'ור) ובלי שישמעו את המעבר מסולם לסולם כמאולץ. אחרי זה עובר אמצע הפזמון לסולם אחר (מי מז'ור) ואז חוזר למקורי בלי שבכלל שמתם לב שבקרתם בשלוש עולמות שונים.
יכול להיות שמי שלא מוזיקאי יקרא את זה ויגיד, אה טוב נו, שלוש סולמות, ביג דיל. אבל רק כדי לסבר את האוזן, המעבר הזה שבו קוביין עובר בין אקורד סול לרה במול או בין סי במול למי. הוא מעבר במרווח של טריטון. אותו מרווח מוזיקלי מפורסם שבימי הביניים הכנסיה אסרה לנגן אותו, בגין דיסהרמוניות מוחלטת, ואפילו כונה בזמנו "הדיאבלו דל מוזיקה"; השד המוזיקלי. קוביין תופר לכם את השד הזה בקלות רבה פנימה בלי שבכלל תשימו לב שהוא עושה את זה. כמה זה נפוץ אצל מוזיקאי רוק? מעט מאוד.
בחינה אורכית מדוקדקת של סגנון כתיבת השירים של קוביין מעלה ממצא נוסף מפתיע אפילו יותר. מבחינה מוזיקלית קוביין לא השתמש באקורדים מינוריים בשיריו כלל. בכל "נוורמיינד" אין ולו אקורד מינורי אחד! וב"אין יוטרו" הם מופיעים רק בשיר אחד (פני רויאל טי) . עכשיו אם זה נראה לכם טריוויאלי אז בואו נבהיר שישבתי השבוע וחיפשתי בכל רחבי התקליטים שלי ומהזיכרון תקליט שלם אחר שלא מנוגן בו אקורד אחד מינורי ולא מצאתי. פשוט כך. הרעיון עצמו נראה כמו איזה רעיון תעתועים לכתוב ספר שלם בלי המילה "אני", או האות – יוד. אני לא מאמין שקוביין עושה זאת במכוון, אני חושב שיש פה משהו מעבר למשחק אינטלקטואלי כיצד לכתוב שיר בלי שום אקורד מינורי

                             "לבלוז היה בן חורג ושמו הוא רוקנרול"

בלוז, (ביחד עם המוסיקה הדודקפונית של שנברג) הוא המצאה המוזקלית החשובה ביותר של תחילת המאה העשרים. לכאורה מדובר בשיבוש מערכות טוטאלי. אדם מנגן אקורדים מאז'ורים חזקים, כמעט שמחים ושר לו מלודיות בסולם המינורי והעצוב על אותם אקורדים ממש. התערובת של עצמה וחולשה, רכות וכוח ואותו זיוף יפיפה ומכוון היטב, חברו להם בשיר אחד ושלושה אקורדים אי שם בדלתא של המיסיסיפי. זהו הגזע שעליו מושתת לפחות מחצית, אם לא יותר מהמוזיקה האמריקאית השילוב שנתן לאנושות את המוזיקה הפופולרית ביותר אי פעם, הרוק.
אני מניח שקוביין לפחות בהתחלה בחוסר מודעות טוטאלי, חיבר את הקונטרסט הבלוזי בין המאז'ור למינור לשפה המוזיקלית החדשה שהוא המציא בשיריו. אני משוכנע שכמו ראשוני הבלוזיסטים הוא מצא את העסק בעצמו בלי לדעת יותר מדי מה הוא עושה ברמה המוסיקולוגית. אין זה משנה אם הוא התכוון להמציא משהו חדש או גילה זאת במקרה. קוביין לקח את שפת הבלוז ומתח אותה אלפי שנות חושך ורעש אל מעבר לשלושת האקורדים המסורתיים של הז'אנר. חושף את הבלוז לעולם חדש של אפשרויות הרמוניות ומלודיות.
כשספרתי לחבר על הגילוי המרעיש הזה (לפחות בעיני:) הוא אמר לי: "אבל אלפי אנשים עשו את זה אחר כך בכל להקות הגראנג' והנה היום אף אחד לא כותב ככה יותר". ובכן, נכון.  עשרות מוזיקאים חיקו את סגנון הכתיבה של קוביין עוד בחייו וגם אחרי מותו. אולם מחיפוש מתמשך וניתוח של כמה שירים שמזכירים, מראה את ההבדל גם חקייני נירוונה הגדולים ביותר כמו סילברצ'ייר לא השתמשו בהמצאה הקוביינית עד הסוף ותמיד רככו את ההרמוניות הגראנג'יות שלהם באקורדים מינורים, נכונים יותר מוזיקלית. למעשה השיר היחידי שמזכיר את הכתיבה הקוביינית שאני מסוגל לחשוב עליו ממש הוא HEAVEN BESIDE YOU של אליס אין צ'יינז, וגם בו יש אותה איכות בלוזית של קוביין.
באנפלגד כשהרעש לא מטשטש את ההכרה,  ניתן להבחין שלכל השירים נוספה קדרות מסויימת. בשנים האחרונות של חייו קורט התאהב בבלוז בצורה ישירה, לא מדובר בבלוז-רוק הבריטי הלבן של לד זפלין, לא מדובר בבלוז החשמלי של שיקגו, קורט התאהב בבלוז השחור ביותר והבסיסי ביותר של נוודי הבלוז מהדלתא ומטקסס הסמוכה. אותם אנשים שנדדו עם השירים שלהם וכמו קוביין חיו בדיכוטומיה מסוימת בין העובדה שהם נחשבו לבדרנים קודם כל, (הם התפרנסו מכספי ההמון שתרם להם על שירתם ונגינתם ברחוב או במסיבות ריקודים מאולתרות בבתי מרזח) לבין העובדה שהם היו אמנים שניקזו את השדים האישיים ביותר אל המוזיקה שהם יצרו, והפכו את הסבל האנושי לאמנות מנחמת. אמנות שדרכה זככו אותם בלוזיסטים נוודים את החיים בצילו של המוות. באנפלגד קוביין מציג את הטרנספורמציה שלו מאליל רוק לאיש בלוז אותנטי דרך הויה הדולורוזה שלו. דרך יסורים בת 14 תחנות-שירים שונים.

אם קודם התייחסתי למצע ההרמוני שעליו קוביין מפתח את שיריו, הרי שהתחושה הבלוזית מגיחה שוב גם מהטקסטים של השירים שקוביין בוחר לבצע באפנלגד. באופן כללי זה רעיון מוזר מאוד לעשות אנפלגד שכמעט חצי משיריו הוא קאברים. אבל בחינה מדוקדקת של השירים מגלה שגם הם נועדו בעצם להציג את קוביין החדש לעולם.
הקאבר הראשון הוא שיר של הוזלניס, הרכב כמעט אלמוני לחלוטין שאם תעיינו בתחנות התרבות של קוביין תגלו אותם שם . נדמה לי שמה שמשך את קוביין לשיר המדובר היה תחושת הבן שהחסד סר ממנו.

"ישו אינו רוצה אותי בתור קרן אור עבורו"

כפי שיודעים ילדים קתולים , אם הם יהיו "ילדים טובים"  הם יזכו להיות  "קרן האור של ישו". קורט אינו מתנער פה מהדת, אלא בעיקר מציג את עצמו ככבשה השחורה, האיש שלא עמד בציפיות שבנו ממנו, "אל תצפו ממני למות עבורו" הוא אומר לקהל בתמימות ילדותית כמעט. ומתחיל את הדיאלוג האינטנסיבי שיש באנפלג עם המוות.
מייד אחריו בצעד מפתיע של שני קאברים רצופים מופיע THE MAN WHO SOLD THE WORLD של בואי. לרוב האנשים הגרסה של נירוונה היא זו שפרסמה את השיר הזנוח הזה. כיום קשה מאוד לדמיין את השיר הזה בלי הביצוע שנחרט עמוק כל כך בתודעה הקולקטיבית. קוביין בוחר פה את אחד מהשירים האניגמטיים ביותר של בואי. שיר המתהדר בטקסט המובן כאוסף תמונות וסצנות מסרט מסע ארוך ומפותל שהמאזין מקבל בכל פעם רק כמה הצצות לתוכו ולאו בהכרח בסדר הנכון. ישנן כמה תיאוריות על מה השיר מדבר בדיוק, ובעיני מה שחשוב זה מה קורט מחליט להדגיש בשיר. קורט מציג את המסע הארוך בהתמודדות אל מול המוות, "חשבתי שמתת לפני זמן כה רב" הוא אומר לבן שיחו המסתורי, "מי יודע? לא אני, אני אף פעם לא אבדתי שליטה, אתה פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם" האם קורט מוכר את עולמו שוב? האם זהו שיר הפרידה שלו מהעולם המקועקע שאליו הוא נקלע ? כלוא בתפקיד שאליו הוא בכלל לא הגיש מועמדות?
כמו רוברט ג'ונסון ושאר הבלוזיסטים שעשו עסקה טובה עם השטן, קורט מציג את הרצון שלו לברוח אבל בסופו של דבר הוא יודע שמעולם הזה אף אחד לא יוצא חי. מעניין לראות שבשיר הזה קורט שהואשם ב"סל אאוט" שובר את כל חוקי האנפלגד ומנגן עם דיסטורשן מחובר לגיטרה האקוסטית שלו (בכלל לא דבר טריוויאלי והיה על זה ויכוח לא קטן מאחורי הקלעים של ההפקה אם לתת להם לעשות את זה ).

עוד נחזור אל הקאברים בהמשך האנפלגד, אולם כעת תורו של העולם הבא. "האם אני אעשה את השיר הזה לבדי ?" תוהה קובין כאילו שיש לו ברירה וממשיך לאחד השירים המיוחדים ביותר שלו. מה מיוחד בפני רויאל טי? מבחינה מוזיקלית זהו השיר היחידי בכל הקטלוג של שירי קוביין שבו מנוגן אקורד מינורי. קטן כמעט בלתי מורגש, מכמיר לב, ואם יש רגע שבו קוביין נשמע הכי כנה אישי אבוד ואמיתי בקטלוג היצירה זה הביצוע הזה, כמעט מזויף, התחושה היא שקוביין כותב את השיר ומפרק אותו לחלוטין מול המיקרופון, מחבר את המילים לראשונה, תוהה על משמעותם ומה יש מעבר לטרגי-קומדיה הקיומית. הוא מבין שזה הזמן שלו עם כולם. ולמרות שכולם רוצים ממנו משהו, הוא רק יושב ושותה כוס תה. רבות מדי דובר על המשפט "תנו לי עולם הבא כמו של ליאונרד כהן, כדי שאוכל להאנח לנצח" קוביין מפקפק בקיומם של חיים אחרי המוות, ועדיין הוא משתוקק אל הנחמה בידיעה שיש מקום כזה.
DUMB , הוא שיר התקווה שקוביין שר לעצמו בלב הבדידות שלו, הוא מנחם את עצמו שהוא לא כמותם למרות שהוא יכול להעמיד פנים, אם בשיר הקודם הוא לא יכל לישון מרוב עייפות בשיר הזה הוא נרדם ומחכה שמשהו יעיר אותו, אבל בסופו של דבר קוביין הוא הטיפש שרק חושב שהוא שמח, בשיר זה מופיעים יחדיו שני הצירים הראשים ביצירתו המאוחרת של קוביין; הפקפוק העצמי לגבי מיקומו בעולם המוזיקה, במערכת יחסיו המתפוררת עם אשתו, עם הלהקה, ובעולם בכלל. הציר השני הוא הניסיון שלו למצוא נחמה. פעמים רבות הושווה "אין יוטרו" לתקליטו של לנון – "פלסטיק אונו בנד" בשני התקליטים השירים משמשים ליוצרים מראה מאבחנת שדרכה הם יכולים להשקיף על עצמם בחדות, שני התקליטים האלו הם עבודה תרפויטית של כוכבי על סדוקים ומפוכחים מאשליית הזוהר ומריקנותה  המחפשים את עצמם לעיני הציבור. ההבדל הגדול בין שני האלבומים נעוץ בעובדה  שקוביין שר לעצמו את שירו גם כיד מנחמת. וזהו השיר הכי מנחם בכל יצירתו של קוביין, בעוד לנון נמשך אל אמירות כמו "תהיה חזק ג'ון," ואני מאמין ביוקו ובי " לקורט אין אפילו את הפריבילגיה של בת זוג תומכת.
הוא מקבל בהשלמה את גורלו, את הרגעים ההזויים האחרונים שנותרו לו בשמש. כאדם שגורלו נחרץ כל מה שנותר לו זה לחפש נחמה בדברים הקטנים ובחלומות ילדותיים משהו, "נצוף על עננים ואז נחזור ויהיה לנו הנגאובר".
POLLY – השיר היחידי באנפלגד שלא ממש עוסק במצבו האישי של קוביין, הסיבה שהוא נמצא בתוכו ? ההשערה שלי ? בגלל משפט אחד WANT SOME HELP TO HELP MYSELF קוביין יודע שכבר אין מי שיעזור אבל עדיין מבקש.
ON A PLAIN – אחד מהשירים הכי משעשעים וציניים בנוורמיינד, הופך פה לכתב התגוננות, "אוהב את עצמי יותר טוב מאשר אתם" (או "יותר מאתכם" משפט מרובה משמעויות שניתן לכמה קריאות במקביל ), אומר פה קוביין כמעט מתנצל שהוא נשאר לעוד כמה רגעים, "ורק עוד הודעה מיוחדת לפני שאני הולך ונוכל לסיים… " ואם אתם חושבים שהוא מתבדח לגבי הסוף הרי שבזמן שהבס מכוון לשיר הבא הגיטרה מנגנת משהו שמזכיר את אקורד D הפותח של THE END של הדורס. שיר שנירוונה היו עושים בהופעות פעמים רבות בתור פרודיה. אבל כאן הספק ציטוט הקטנטן, כמעט בלתי מורגש כמעט כמו נסיון לכוון את הגיטרה, מקבל משמעות אחרת.
SOMETHING IN THE WAY שחותם את שירי נוורמיינד בהופעה שוב חוזר לנושא הבדידות הקוביינית. מה שנתפס כשיר בעד צמחונות נראה פה כמו אגדת ילדים על ילד שחי עם החיות שהוא לוכד כחיות מחמד, ילד קטן ואבוד בקצה העיר מתחת לגשר. קוביין נפרד מהילד שהיה בהצהרה שמשהו בדרך מתקרב.

MEAT PUPETS

מה שמתקרב זה הפלאטו. קוביין מבצע פה מחווה אדירה לשניים מגיבוריו המוזיקלים, האחים קירקווד מהמיט- פפטס. דמיינו לעצמכם את פרל ג'אם, אליס אין ציינז או כל הרכב אחר שתרצו מזמינים להקה עלומה כדי לבצע איתם שלושה!! שירים בהופעה הכי נחשבת ונחשפת בתעשיית המוזיקה האמריקאית, למעשה בעולם. כמו שיגיד לכם כל מי שמכיר את תקליטם השני של הפפטס, קוביין בחר את שלושת השירים האלו בקפידה. השיר הראשון שזוכה לביצוע של קוביין הוא "פלאטו".  אותו מישור שכולם מחפשים אחריו, מקום אגדי וארצי באותה מידה.

" אין כלום שם למעלה פרט לדלי

 וסחבה וספר מאוייר על ציפורים,

 אתה תראה שם הרבה דברים אבל אל תפחד,

 מי צריך מעשים כשיש לך מילים ?"

שוב קוביין מחפש תשובות בעולם הבא ובעולם שמעבר, ומצייד את עצמו במילות המיט-פאפטס כאדם בדרך אל הלא נודע הגדול שמעבר. הביצוע של קוביין מוציא מהשיר את האלמנט השפוף הזוי שלו ומפקס אותו לחלוטין . קוביין מגלה רגיסטרים חדשים לחלוטין בקולו, הקול שלו יורד נמוך למחוזות השאול שרק מארק לנגאן מהסקרימינג טריז משוטט בהם. מצד שני כשהוא עולה גבוה אין מדובר בצרחה הרגילה הזועמת שלו, קוביין משתמש כמעט בפאלצט כדי לנסות להגיע למקומות האלו, להוציא מגרונו את קולו של הכלב המוכה המייבב על גורלו, ברבע האחרון של ההופעה קוביין שולף את הבלוזיסט שבו החוצה בלי להתנצל ובשיר הבא "או אני" הוא הולך אפילו צעד אחד קדימה.

" אם הייתי צריך לגעת ברגש,

הייתי מאבד את נשמתי כמו שאני עושה "

קוביין שר בבתים כסוחר נודד המציע לכם קטלוג של עצמו, אבל הפזמון מסגיר את מהות השיר,

"אינני יכול לראות את סופי,

את כל המרחב אינני רואה,

אני מפרמל לי אינסוף ושומר אותו עמוק בתוכי "

במילים האלה יש תחושה טרנסצנדנטלית-מיסטית עוד דרך להקל מעל כתפיו הצרות את נטל הידיעה. ובשיר הבא שוב קוביין חוזר לנושא החביב עליו כל כך, העולם שמעבר והפעם: הגיהינום . אם בהתחלה נראה שכל החברה הרעים הולכים לאגם אש גדול כדי להיצלות, הרי שקוביין שוב מציג את הבנליות של החיים ככורח כמעט, חסרי הגיון בעוד שהמלאכים והשדים נלחמים מי יצבור יותר נשמות. בסופו של דבר, קוביין מציג את המאבק בין טוב לרע כבנלי כמעט כמו הקיום עצמו. אותם אנשים רעים שהולכים להיצלות באגם האש חוזרים בתור זיקוקים ביום העצמאות האמריקאי. הכל חסר תועלת הכל אבוד.

רופאים מכירים את התופעה הזאת, רגע אחד לפני הסוף כל כוחות החיות של החולה נקבצים למסה קריטית ולרגע נראה שמצבו משתפר ויש תקווה. ALL APOLOGIES הוא בדיוק הרגע הזה באנפלגד.
קוביין נשמע כמעט כמו מישהו שעבר דרך חומות האש ויצא ממנה ללא פגע. "בשמש, בשמש, אני מרגיש אחד, נשוי קבור" המשפט המפורסם מתוכו. מעטים היוצרים שהיו אמיצים דיים לכתוב משפט כזה חושפני וגלוי. קוביין מנחם את עצמו עם חוש ההומור שלו. "מה עוד אתם רוצים שאהיה?  מה עוד אתם רוצים שאומר?" כאומר אני באמת מתנצל שהייתי רק אני. רגע אחד לפני הסוף קוביין נותן לעצמו את הבחירה – " הלוואי שהייתי כמותכם , משועשע בקלות" לרגעים ספורים קוביין משחק עם הרעיון של להיות כמו כולם, לצאת מהאולפן, לחזור לקורטני ולהמשיך כרגיל, כאילו יש מחר, כאילו שום דבר לא בוער באמת, כאילו כלבי הצייד של הגיהינום אינם בעקבותיו, כאילו שהפעמון מצלצל למישהו אחר ולא לו.
"בסך הכל, זה כל מה שאנחנו" הוא חותם בשלווה של השלמה עם קולו המרכך של דייב גרוהל ברקע.

"נערתי נערתי

אנא אל תשקרי לי,

אמרי לי איפה ישנת אתמול בלילה? "

בשנים האחרונות של חייו התאהב קוביין בדמותו של האדי "לדבלי" לדבטר. סיפור חייו של האיש שהורשע ברצח ושוחרר מהכלא בזכות שירתו היפה שהוקלטה על ידי אלן לומקס, ריתק את קוביין. לדבלי, שאף פעם לא קרא לעצמו בלוזיסט, אלא זמר עממי, ידע והקליט מספר עצום של שירים. קוביין הולך ובוחר לעצמו מעיזבונו את אחד השירים הכי מיוחדים מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית של לדבלי, כמו הכתיבה של קוביין גם הבלוז של לדבלי לא ממש עונה לפורמט הסטנדרטי של נוסחת הבלוז ויש בו הרבה מעבר לשלושת האקורדים ההכרחיים.
קוביין שבאותו זמן חשד בהיותו בעל מקורנן, חוזר אל האקדח שהופיע במערכה הראשונה ("בואי כפי שאת") ומשתמש בשיר הזה כדי לתאר את הרגעים האחרונים של חייו.
מאבקי הכוח בינו לקורטני ובינו לבין עצמו שהובילו למותו, מתוארים פה בעצמה נדירה. קוביין מטעין את כל הכאב, הזעם, והכעס שלו לתוך השיר הישן. רק שאצל לדבלי המאהב של האשה הוא זה שנרצח וגופתו לא נמצאת אף פעם.
בעוד לדבלי שר את השיר מנקודת מבטו של הרוצח, קוביין שר את השיר מחכה לרגע שבו יבואו לקחת אותו. הוא כבר מעבר לטוב ולרע. הוא הולך אל איפה שהרוחות הקרות מנשבות, בין האורנים, היכן שהשמש לא זורחת הוא ירעד לאורך כל הלילה האינסופי.

יש רגע אחד שכל מי שראה את האנפלגד, זוכר בברור. מיד אחרי שקוביין מיבב ככלב מוכה אל הירח “THE WHOLE……” , ישנה הפסקה במוזיקה, השקט משתרר על המסך לאיטו, וקוביין פוקח עיניים כחולות ענקיות, ולאורך שנייה אחת שנראית כאינסוף נדמה שהוא מביט אל מותו היישר בפנים. ברגע טלוויזיוני נדיר, קוביין מפקס את מבטו אל מעבר למצלמות, מעבר לצופים, מעבר לקירות האולפן, אל חדר קטן בסיאטל מעל המוסך. אל הרגע המדוייק שבו הבזק יריה אחת, יסמן את העובדה שהטרנספיגורציה הושלמה. השטן בא כדי לקבל את חלקו בעסקה, מי שרצה לחיות את חייו כבלוזיסט, היה חייב לסיים אותם גם ככאלו.

קוביין מפנים את יעודו באותה שנייה. התבוננות מקרוב תראה שהוא מבין שמה שנראה כתחילתה של דרך חדשה הוא בעצם המישור האחרון בחייו. הוא הגיע אל יעודו, האנפלגד הוא המצבה הלבנה והגדולה שהוא ישאיר אחריו, הוא שיא הלהבה של האור שבער כפליים יותר חזק מרוב בני התמותה. מכאן והלאה כל מה שנותר לו לעשות, זה לנגן את תווי הסיום על המסך היורד של חייו ולמלמל תודה בקול חנוק.

"ראיתי דברים שאתם האנשים לא תאמינו. ספינות קרב בוערות ליד כתף ערפילית אוריון. צפיתי בקרני סי זוהרות בחשיכה ליד שער טנהאוזר. כל הרגעים האלו יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם…"

רוי ביטי. נקסוס 6 , בלייד ראנר.

לכל אחד יש את תיבת הפנדורה שהוא נושא עימו, אנשים מתים, אנשים אחרים נעלמים מחייך, דברים שאמרת כשלא היית במיטבך, כל הדברים שהחמצת כשלא שמת לב. אני חושב שלכולם יש חדר מסוים בזיכרון שאנחנו לא אוהבים לעבור לידו ביום יום.
אבל לפעמים אתה עובר ליד מקום שמזכיר לך, שיר מסוים מתנגן ברקע, מישהו אומר לך משהו שמזכיר ובקליק אחד נפתח המנעול המשוכלל ששמת עם כל האימובילייזרים ואתה שוב מוצא את עצמך מתמודד עם מכלול שלם של רגשות ותחושות כואבות במידה זו או אחרת.
השבוע האחרון היה שבוע כזה, נירוונה הייתה להקה אחת מעוד אלפי להקות שאהבתי בחיי, אבל ההתאבדות של קוביין הייתה סיפור אחר לחלוטין עבורי.
בחיים טיימינג זה הכל, כשנוורמיינד יצא הייתי בתחילת השירות הצבאי, שמח ומאושר מהדרך החדשה שאליה יצאתי, וכש"אין יוטרו" יצא הייתי קרוב לסיומו של הפרק הצבאי בחיי. במרווח שבין שני התקליטים האלו עברתי מהפכות אישיות רבות שהובילו אותי למקומות לא כל כך טובים, בסופו של דבר. בשנה האחרונה שלי בצבא בגלל סיבות שונות ומשונות שרובן לא קשורות לצבא כלל, מצאתי את עצמי מאוד לא מאושר בחיים.

הרגע הזה שבו אתה לוקח רובה, ורוצה להרגיש את טעם המתכת של לוע הקנה בין השפתיים שלך,  הוא רגע בעייתי מאוד. המחשבות למה לא ללחוץ, תמיד נגררות לפינה מרוחקת של החדר הצבאי, ולרגעים אתה תוהה אם זו התשובה המדממת למחול החרבות שמסתובב לך בראש. חלק מהותי ממך יודע שלא,  וחלק אחר בך רוצה רק שקט. אלו הרגעים הקשים ביותר, הרגעים בהם אתה נלחם בבן אדם היחידי בעולם שהוא שווה לך בדיוק, ומכיר אותך הכי טוב מכולם  –  אתה בעצמך.
הדבר הקשה הוא למצוא את הקש הנוסף שיצליח להכריע את המאבק בינך לבין עצמך, על החיים שלך.
עבורי הקש הזה היה – "אין יוטרו". כשהדיסק יצא, חשתי שיש עוד מישהו שמכיר את המאבקים האלה, ושיש שם עוד אחד שלקח רובה ליד והתחיל להתבונן סביב כדי לבדוק איפה הדם הכי פחות ילכלך את החדר.
אחרי שקניתי את הדיסק ושמעתי אותו הלוך ושוב במשך שבועות וחודשים, מצאתי את עצמי תוהה רבות מדוע שינה קוביין את שמו המקורי של התקליט מ – "אני שונא את עצמי ורוצה למות" ל-"ברחם".  במקום מסוים קיויתי, והאמנתי, שהתקליט הזה הוא בדיוק אותו רגע שבו אתה מצמיד את הקנה לפיך אבל מתלבט על ההדק. התלבטות ארוכה קורעת ורועשת. ידעתי שהתקליט הזה בסופו של דבר נגמר ב"הכל תירוצים" והאמנתי לעצמי, והאמנתי לקוביין, שאחרי שהוא העביר את עצמו, ואת כל מי ששמע, דרך הגיהינום הפרטי שלו, הוא מצא לנכון לסיים בשיר הכי אמביוולנטי שלו. כאילו אמר לכל מי ששומע שזה לא יהיה יותר קל אם תוריד את היד מההדק, אין פתרונות קלים לחיים, אבל זה גם לא יהיה כל כך נורא, בסך הכל זה כל מה שאנחנו. מבולבלים, חצויים, נשואים, פרודים, בודדים,  קבורים, וחיים מתחת לשמש.
האמנתי לקוביין או שרציתי להאמין לו, אין זה משנה את העובדה שבסופו של דבר, הורדתי את היד מההדק והחלטתי להמשיך ולחיות.
העובדה שהוא גם בחר להמשיך לחיות, להוציא את האלבום ולהופיע עם נירוונה, היוותה בעיני הוכחה מוחלטת לניצחון כוח החיים שבו. לעובדה שבסופו של דבר עם כל ההתלבטויות שלנו, זה הכל שטויות. החיים גדולים יותר מכל דבר אחר. שום דבר לא גדול מהחיים, אפילו לא המוות.
כגודל התקווה כך הייתה המכה שחטפתי בחזה כשעליתי לאוטובוס בדרך לצבא בבוקר יום ראשון אחרי סוף שבוע מנותק לחלוטין מהעולם. התיישבתי מאחורי חייל אחר שהחזיק את העיתון פתוח על הדף השני ואז הפך אותו כדי שאראה את הכותרת "נביא הרוק של שנות התשעים התאבד". הכאב היה מוחשי, קהה, חותך, אלפי פידבקים נוצרו בראשי.

לא הייתה שם שום תהיה למה, ידעתי היטב מדוע. היה רק עצב טוטלי ארוך עמום ומשתק. רק אז באותו רגע הבנתי כמה בר מזל הייתי שקוביין היה שם בשבילי בכדי שיעזור לי לשחרר את האצבעות מההדק. אבל לקוביין כנראה לא היה קוביין אחר שיכל לעזור. לא חשתי שנבגדתי, לא חשבתי שעצם העובדה שהוא התאבד מוכיחה שהחיים לא יותר גדולים מהמוות, אני החלטתי לחיות ועם זה נשארתי. אבל זה לא שינה את העצב שחשתי כלפי בן אדם שלא פגשתי אף פעם בחיי.
אין לי שמץ של מושג איך היה קוביין בתור בן אדם ברמה המיידית והחברתית כמו שהכירו אותו מכריו חבריו ומשפחתו. אבל אני וכל מי שהאזין, יכל להכיר את קוביין בדרך האינטימית ביותר שיש, מתוך ראשו ונשמתו. הצער והעצב שחשתי אז היה יותר מדי מכדי לספוג, כשהגעתי שעה וחצי אחר כך כזומבי לצבא חיכתה לי הודעה במשרד שהמפקדת שלי רוצה לראות אותי ברגע שאגיע. כולם בבסיס הכירו את המשרד הצבאי שלי עם אינסוף תמונות המוזיקאים והטייפ שתמיד השמיע "רעש חינני" כהגדרתה, "לך לים זה יעשה לך טוב " היא אמרה לי וזה אכן עשה לי טוב.  באותו יום שמעתי את "ברחם"  בדיסקמן הצמוד אלי שוב ושוב מול הים עד שהערב שקע והלכתי הביתה. מאז לא שמעתי את התקליט הזה עד השבוע האחרון.
אני מקווה שזה משנה משהו למי שאהב, ואולי גרם לדברים להראות קצת אחרת ממרחק הזמן גם לאלו שפחות אהבו. ולמרות שהסיפורים האלו לא ממש נגמרים אף פעם, אנו נמשיך הלאה לשגרת חיינו ונשאיר פה את כל מה שתם ולא נשלם.

(התפרסם לראשונה בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בYNET  במלאות עשור למותו של קוביין)