כולם רוצים להיות חופשיים, את זה קל להגיד, אבל מעט מאוד מוכנים לשלם את המחיר המלא תמורת החופש לעשות את מה שאתה מאמין בו בצורה טוטאלית בלי הנחות ובלי רציונאליזציות שמצדיקות את השעבוד לבינוניות המחניקה. אז נכון שזה לא מה שרצית לעשות, ונכון שהבוס אדיוט ומטרטר אותך, אבל לפחות יש לך משכורת בסוף החודש , ואפשר להרדם מול הטלויזיה ולחשוב שיום אחד כשנהיה בחופשה אולי נעשה את כל הדברים המגניבים האלה שאנחנו רואים בטלויזיה. אנו חיים בעידן שתוחלת החיים הממוצעת עולה בעקביות, אבל האם גם מיצוי ואיכות החיים משתפר בהדרגה ? האם באמת ניתן לומר שהזמן הפנוי שלנו מנוצל יותר טוב מבעבר ? כמה שעות ריקות השקעתם השבוע בבהיה במסך מרצד שספר לכם על חיים של אחרים, על דברים שאנשים אחרים עושים על הרגעים הקסומים והריגושים שלהם, האם הרגשתם שזבזבתם את זמנכם ? והאם יש סיבה אמיתית למה צריך לנצל את הזמן הזה למשהו אחר פרט לשינה ? האם באמת חייבים לעשות את כל הדברים האלו שכותבים עליהם בעיתון ? האם נרוויח קבר מפואר יותר אם נספיק להיות גם סופרים מחוננים, ציירים וירטואוזים, נוסעים עקביים מסביב לעולם מאהבים מושלמים ובשלנים חד פעמיים ? ואולי אין בכלל הגיון בלעבוד קשה כל כך ובגיל 65 כשאין לך על מה לבזבז את הכסף לצאת לחופשי, ואולי בסופו של דבר העולם הזה בנוי לנמלות עמלות יותר מאשר לצרצרים מוזיקלים ?

"לחיות זה הימור

אהבה היא די אותו דבר

בכל מקום שבו זרקתי את הקוביות

ובכל מקום שבו שיחקתי

בלוז הוא שם המשחק "

לג'קסון סי פראנק היה מזל גדול בחיים והוא ניצל אותו עד תום. בעודו ילד בן 11 בבית הספר היסודי שרף המורה לכימיה את הכיתה במסגרת ניסוי שכשל. חלק גדול מבני כיתתו נשרף למוות וג'קסון עצמו יצא רק עם כוויות חמורות בכל גופו. כדי לעזור לו להשתקם נתן לו אחד ממטפליו גיטרה אקוסטית כדי שילמד לנגן ולהסיח את דעתו מהכאב. לאחר כמה שנים סוכם סופית עניין הפיצויים שהוא קיבל מחברת הביטוח וכך בשלהי נעוריו עם הון קטן במונחי התקופה של יותר ממאה אלף דולר, יצא ג'קסון לתור את אמריקה במכונית ספורט אופנתית. עם גיטרת מרטין 28-D צמודה או חבר מזדמן מהאוטוסטראדות האינסופיות שוטט ג'קסון לאורכו ולרוחבו של מיתוס הדרכים האמריקאיות מרצועות החוף הדקיקות כקו הביקיני של הנערות הזהובות מקי ווסט בדרום ועד הוד ההרים הצחור שנשקף מבעד למחשוף חולצתה של נערה שופעת באנקורז' אלסקה. בכל מקום שאליו הוא התגלגל הוא הערה לתוכו את השירים המקומיים כמו את בקבוקי הבירה וחיבוקי הנערות שלקחו את הזר העשיר עם המבט הנוגה לחיקן.

"תפוס ספינה לאנגליה אולי לספרד

איפה שלא הייתי,לאן  שלא נדדתי

הבלוז נשאר בדיוק אותו דבר"

בגיל 21 הוא נסע באוניה לאנגליה מתוך עניין לרכוש מכונית ספורט אנגלית ולתור את אירופה. אולם ג'קסון נשבה בקסמה של לונדון הרוחשת בתחילת שנות השישים וקבע בה את משכנו. פולק היתה מילת ההייפ המחתרתית הגדולה ביותר בבירה הבריטית. אותה מוזיקה עממית שג'קסון הכיר כשירים שהוא אסף לאורך הדרכים היתה הדבר הלוהט ביותר באותה עת בלונדון. וג'קסון התחבר בקלות לסצינת הפולק שהסתובבה במועדון לה-קוזין. באותה עת משכן ההופעות האגדי של הסצינה, מהצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה אנשים ובעיקר זמרי פולק תפרנים חפשו את קרבתו של האמריקאי העשיר ששילם על הארוחות והשתיה של כל אלו שנקרו על שולחנו. לאט לאט החל האמריקאי הגבוה להופיע שם ולשיר את השירים שאסף במהלך הנסיעות. שמו היה ידוע בקרב באי המועדון כמקביל לשמות הגדולים של הסצנה המתהווה. ברט יאנש, דייבי גראהם שירלי קולינס, ג'והן רנבורן ודוריס הנדרסון הציגו את החיים המודרנים בלונדון השוקקת דרך תמהיל של שירי עם ישנים, בלוז, ג'אז, מוזיקה מזרחית וקלטית. עם שישה מיתרים וקול אנושי זו היה המוזיקה הכי אופנתית ומחוייבת חברתית באותה תקופה. ג'קסון היה קטליזטור לסצינה הוא הכיר אינסוף שירי עם בגרסתם המקורית, והיה לו אוסף ניכר של תקליטי בלוז שלא היו מיובאים לאנגליה כלל. ברט יאנש סיפר שלמד ממנו המון, על גיטרות אקוסטיות למרות שג'קסון לא היה וירטואוז גיטרה כיאנש או כרנבורן. בשולי אותה סצינה הסתובב זמר אמריקאי נוסף שאיתו חלק ג'קסון דירה וגם שילם עבורו את שכר הדירה רוב הזמן. ג'קסון שהיה בעל קשרים הכיר לזמר את כל המאורות הגדולים של הסצינה המקומית אולם הקונצנזוס סביב אותו בחור קטן קומה היה שהוא טרחן בלתי נסבל בעל התנהגות שחצנית שסיפר שכבר הקליט תקליט אחד בארה"ב ויש לו חוזה ששוה זהב עם קולומביה ובעיקר את התעקשותו  לספר קבל עם ועדה שיום אחד הוא יהיה יותר גדול מכולם. אגב לאותו זמר קראו פול סיימון וזו לא הפעם האחרונה שהוא יופיע בסיפור חייו של ג'קסון .

ג'קסון השמיע את שיריו לפול סיימון שהתרשם מספיק כדי להציע ולהפיק אלבום מהשירים. זמן אולפן נקבע באולפני CBS בניו בונד סטריט. וג'קסון שהיה לחוץ מכל העסק ביקש לכסות את החלון המפריד בין חדרי האולפן במסך כלשהו. השירים זרמו ממנו ברצף והוא הקליט את כולם לבדו עם גיטרת המרטין  פרט לשיר אחד שבו התארח עוד זמר פולק מתהווה בשם אל סטיוארט בהקלטתו הראשונה באולפן כשהוא תורם גיטרה אקוסטית נוספת לשיר "חומות צהובות" כל העסק כולו לקח שלוש שעות.

"השמש מרקדת לאיטה

על חריזתו השבורה של המקצב

אני מדבר בתשובות בלבד

כדי לראות את מה שבראשי

ואם היה לי שקל היתי זורק לים

כדי לראות אם הוא יצוף או מה יצמח משם

אני משחק אותה שוטה הקצב

כדי לומר את מה שהגיוני

אני אף פעם לא שר לאלו

שמרגישים את הדבר כמותי

המוות לא נותן סיבות

אז למה עלי לתת ?

למוות אין עונות

וכך גם אני יודע שלעולם לא אהיה מת "

שיריו של ג'קסון היו תערובת של הדרכים בהן עבר והנשים שעברו בחייו. שמו נודע ברחבי העיר כפלייבוי אמריקאי צעיר ולא מעט נשים מצאו את דרכן אל מיטתו של האמריקאי העשיר עם שיער הפישתן העור החרוך והמבט העצוב. בינהן היתה גם סנדי דני, אז עדיין אחות בבית חולים העושה את צעדיה הראשונים בעולם המוזיקה בעדודו הנלהב של ג'קסון. לימים כשתתפרסם כסולנית הפיירפורט קונבקשן וזמרת מרשימה בזכות עצמה היא תקליט משיריו ותקדיש לו כמה שירים משלה. אולם גם סנדי כשאר הנערות לא מצאה את הדרך לחדור לליבו של הזר המזמר ולמצוא בו משכן קבע " היתה בו תחושה מרוחקת כאילו ראשו כבר נמצא נמצא במקום שאליו הוא התכוון ללכת" אמרה עליו מישהי, וג'קסון אכן היה במקום אחר. השירים שהוא הקליט באותה תקופה שיקפו אותו כמו שהוא, אדם צעיר שעייף מן חיים במלואם וחווה כמעט הכל.

"הסתיו עוזב והחורף מגיע

אני חושב שאמשיך לנוע

אני צריך לעזוב אותה ולמצוא אחרת

אני חייב לשיר את שירו האמיתי של לבבי"

התקליט שנשא את שמו של פרנק יצא לאור ב1965 ובתוכו היו עשרה שירים ששקפו את ג'קסון כאחד מזמרי הפולק העצובים ביותר שהוקלטו עד אז. תשעה שירים שג'קסון כתב ושיר עם אמריקאי שהוא עיבד מחדש, ציירו פורטרט של איש בעל השקפת עולם כמעט פאטליסטית.

"אני רוצה להיות לבד,

אני חייב לגעת בכל אבן,

להתייצב מול הקבר שאותו גדלתי,

אני רוצה להיות לבד"

 

בשירים אלו ניכר היטב משא הבדידות משנות בית החולים. המוות שהוא חווה בגיל צעיר כל כך השאיר בו חותם שלא נמחה. ג'קסון ניסה להתנתק מעברו " אל תביט אחורה מעבר לכתפך השאר את עינייך ממוקדות על חוף החופש " הטקסטים של שיריו היו רווים דימויים קודרים והשקפות מהורהרות על דרכי פעולתו של העולם כפי שהן משתקפות במימי הנחל הזורמים.

"ראיתי את פניך בכל מקום שאליו הלכתי,

אני קורא את מילותייך כפי שציפורים שחורות ורעבות קוראות את הזריעה

קום או פול זרוק כדור

ושמי הוא קרנבל

ללא מחשבה או אנחה,

אתה בא כדי להפנט את הסכנה,

בעולם שמתפרק, אין אפילו לב בודד,

החיים מוזרים יותר,

גלגל וקרא, חלומות עננים זה הכל

ושמי הוא קרנבל "

אין בתקליט הזה הרבה אור והתחושה היא שבאותן שלוש שעות מאחורי המסך שמפריד בין חדר הבקרה לאולפן זכה ג'קסון לראות לאור הנר הדקיק את כל מה שיתרחש בחייו מאותו רגע והלאה וכל מה שנותר לו לעשות זה רק לשיר את זה כאדם העומד על פי תהום המביט אל החושך ומודד בעיניו את הדרך הארוכה למטה.

"דמעות הגשם החרישי

מחפשות מחסה במשבר כאבי

הן מתחמקות אבל אני נשאר

כדי לדבר את המילים ששרות תשוקה "

השנתיים שאחרי צאת התקליט היו השנים המוצלחות ביותר בחיי ג'קסון, הוא הופיע במועדונים ברחבי אנגליה אולם ג'קסון שתמיד האמין בגישה שכל מה שאתה צריך זה גיטרה אקוסטית ושיר, אבד את קהלו בהדרגה עקב מהפיכת הרוק הגדולה של השנים האלו ב1968 הוא רצה להקליט תקליט שני אבל לא היה מי שיתעניין בזמר פולק ששר שירים שקטים ועצובים בלי להקה חשמלית מאחוריו. כספי הביטח אזלו גם כן באותה תקופה וג'קסון שנזרק מחברת ההפקות שלו חזר לארה"ב וניסה את מזלו ללא הצלחה כזמר מן המניין במועדוני הפולק. לאחר כמה שים של קיום מהיד לפה הוא ניסה בתחילת שנות השבעים לנסוע לניו יורק כדי לפגוש את פול סיימון שבאותו זמן  הפך לאחד מהמוזיקאים המצליחים ביותר של התקופה, אחרי שבקושי גרד את הכסף לנסיעה לא הצליח ג'קסון לפגוש את סיימון ונאלץ לישון על מדרגות תחנת האוטובוס.
בעיות בריאותיות שתקפו אותו ודכאון עמוק שהוא שקע לתוכו הפכו אותו להומלס ובסוף הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש ולקומץ החברים מאנגליה שעוד ניסו ליצור איתו קשר נמסר שהבחור "התחפף" לחלוטין ואין עם מי לדבר .

בשנות התשעים מצא ג'ים אבוט, אחד מהמעטים שהכירו את המוזיקה של ג'קסון,  במקרה גמור תקליט של אל סטיוארט עם הקדשה בכתב יד לג'קסון סי פרנק בחנות תקליטים משומשים בוודסטוק עיירת מגוריו. בירור קצר עם בעל החנות העלה שג'קסון היה מגיע מדי פעם מניו יורק כדי למכור את מעט התקליטים שנותרו לו לאותה חנות. אבוט שהניח כמו כולם שג'קסון מצא את מותו אי שם בשנות השבעים הופתע לגלות שהאיש בחיים. אבוט איתר אותו בניו יורק עני חולה ומתגורר בשיכון ציבורי, והעביר אותו לבית אבות בוודסטוק, אבוט הצליח להשיג לג'קסון כספי תמלוגים נשכחים מאירופה. אומנים כמו ניק דרייק סנדי דני, ברט יאנש, וסיימון אנד גרפונקל הקליטו משיריו במשך השנים וג'קסון מעולם לא קיבל את הכסף על כך. ב1996 יצאה אלבומו הבודד של ג'קסון בהוצאה מחודשת.   הדבר עורר קצת עניין בג'קסון ובאומן הפולק שהיה פעם חבר של פול סיימון וה"התגלה מחדש" אולם למרות סיועו של אבוט כשניסה ג'קסון להיכנס לאולפן עוד פעם אחת ולהקליט שוב לא עלה הדבר בידו. השנים והמחלות הרסו את היכולת שלו ליצור מוזיקה ופרט לערימה של דמואים חצי אפויים (שיצאו בשנה שעברה עם כל מיני הקלטות ביתיות מהסבנטיז ) הוא לא הצליח להוציא מתחת לידיו שום שיר חדש או לנגן בצורה ראויה והרעיון של תקליט חדש נזנח.

בשנת 1999 נפטר ג'קסון פרנק ונקבר בוודסטוק. הנפילה של האיש שרק רצה להיות לבד הגיעה אל קיצה.