ליאיר שליידר נגן הקלידים של בלובנד בעבר היתה אמירה אדירה  כששאלנו אותו למה הוא עוזב את באר- שבע לטובות לונדון. "כי אני רוצה לחיות במקום שבו יש סיכוי שאני אדרס בארבע לפנות בוקר" הוא השיב לנו. מסוג המחשבות שעולות לך כשאתה נתקע בפקק ביציאה מבאר שבע. האם להתקשר ולהודיע לו שכבר יש מצב להידרס פה ? או שמא מדובר בריטואל השבועי של האוניברסיטה הנודדת צפונה כמדי יום חמישי אחר הצהריים ? אין לי מושג. אני תופס את האוטובוס לקרית-גת . שם אני אחבור ליוחנן למכונית ולגיטרות  במסענו ירושלימה להופעה בבית המוזיקה שנקבעה לפני כל כך הרבה זמן. אני מגיע בלי בעיה מיוחדת לקרית גת וכל הדרך שומע אוסף אייטיז בMP3 שלקחתי בטעות אז במקום לשמוע את בבליקי עם סוויטת יום- העצמאות אני מוצא את עצמי מקשיב  לTRUE COLORS  של סינדי לאופר ותוהה אם זו הסיבה ששתי הבחורות שיושבות לידי מסתכלות עלי מוזר. לאחת מהן יש ריח כל כך טוב, טהור נקי וטרי כמו שמיים כחולים בבוקר ממש מוקדם לפני שהשמש מסננת את הכחול העמוק הזה מתוכם.  כבר בתחנה שמתי לב אליו והוא ממלא  את כל החלל שמסביבי. אני קצת נבוך ומרגיש כמו מר פלומר של איטלו קאלוינו לא יודע אם לההתבונן לעברה כדי לא להטריד ולא יודע אם להתעלם בכוונה. אההה הזכרונות שריחות מעלים הרבה יותר חזקים מכל תמונה אולי  משום שזה פשוט נכנס לך ישירות למוח דרך הסינוסיטים ומכריח אותך להזכר. אני עוצם עיניים בשקט מריח ונזכר מריח ונזכר.  WORDS  של F.R.DAVIS  ( שאני מתמוגג מצחוק כל פעם מהמחשבה ששמו האמיתי הוא  דויד פיטוסי 🙂    מתחלף ב DRIVE של הCARS ואני חושב שוב למה ההפקה של האייטיז דוחה אותי ומושכת אותי באותו זמן. אולי זה בגלל שהכל נשמע סינתטי מצד אחד כל כך לא מציאותי ומנופח ומצד שני הדרמה הזו כה גדולה מהחיים ורווית פנטזיות שזה ממש יכול לרגש.

בכניסה למרפאה שבה יוחנן עובד אני מופתע מזה שאף אחד לא שואל מה אני ומה רצוני לעיתים נדמה לי שאנחנו חיים באובר-בטחוניות. יוחנן כהרגלו מתעכב ומתעכב. כשאנחנו כבר יוצאים עם שני התיקים של הגיטרות ביד  תופס אותו אחד מהמטופלים שלו ולמרות שלא נקבע לו תור הוא רוצה טיפול, ועכשיו. אני יוצא החוצה לחניה ואחרי שלא ניגנתי כל היום אני שולף את הגיטרה במהירות מתיישב על הקייס ומתחיל לנגן אל מול מבטם המשתאה של העוברים ושבים,  שלא ממש מבינים מה האיש הזה מנגן בגיטרה כסופה באמצע החניה של קופת חולים קרית-גת.  

סנדביץ' בדוכן של ורדה ואני שם לב שבעל הבית תלה על הקיר תמונה אחת בה הוא מחבק את הרב בצרי או ווטאבר ולידה תמונה בה הוא מחבק את נינט טייב.אין ספק שזה והשניצל שלהם זה מסוג הפלאים שאפשר למצוא רק בקרית גת.

בדרך לירושלים אני ויוחנן דנים על "סוס" של יהלי סובול וכיצד קרה שהקהל החמיץ את התקליט הכי טוב שיצא לו עד היום. שנינו מדלגים במהירות על "גבוה" השיר היחידי שמצליח לעצבן אותנו בדיסק הזה, ועוברים להברקה של  "לא יכול בלי זה" ואני חושב לעצמי שאולי כדאי שאני אבצע אותו פעם בהופעה, אה רגע הייתי עושה את זה בעבר עם בלובנד, וואי כבר שכחתי.  זה נראה כל כך רחוק עכשיו. אחרי זה אנו עוברים לדבר על בלר והעזיבה של גרהם קוקסון את הלהקה. שנינו מסכימים שOUT OF TIME  זה שיר גדול ויוחנן ממשיך להתלהב מהקליפ שלו, אולי זה בגלל הבחורה הספק אפטית ספק אטומה שמופיעה בו ?  יכול להיות,  אני עדיין לא הצלחתי לפענח את הטעם של יוחנן בנשים ומצד שני גם את שלי עוד לא ממש הבנתי אז יאללה, ממילא אני סתם אוהב את השיר בגלל המילים.

ירושלים מוצאי תענית אסתר ויום חמישי.  במפתיע יש הרבה פחות פקקים ממה שאני זוכר בימי חמישי והרבה פחות מחסומים ממה שמצופה בערב פורים ירושלמי. אנחנו מגיעים לבית המוזיקה ורואים את יעד סוחב מזרונים במורד הרחוב. איך שאתה נכנס הם גורמים לך להרגיש אחלה משהו בחיוך שלהם ובגישה הקלילה חביבה שהם לוקחים את כל העניין די משעשע אותנו.

אנחנו מתמקמים ודי מהר עושים סאונד.  טוב כמה מסובך זה יכול להיות לעשות סאונד לשתי גיטרות ושני מיקרופונים של שירה ? אני שוב מתבאס מזה שאני מגביר את האקוסטית של יוחנן  דרך הפיקאפ הפנימי ולא במיקרופון חיצוני. אין מה לעשות גיטרות אקוסטיות לא נשמעות טוב עם פיקאפ פנימי. הא תמיד מוסיף להן איכויות פלסטיקיות וחבל כי המרטין נשמעת נהדר בפני עצמה.

יעד ורועי מפנים את כל הדיסקים מסביבינו כדי שיהיה לאנשים מקום לשבת ולנו להופיע. רק את השלט "מוזיקה יהודית מקורית" הם משאירים תלוי מעלינו כמין בדיחה פנימית על קונספט הערב. הכי מוזר לי זה להיכנס לחנות ולראות פוסטרים שמודיעים על ההופעה עם תמונה שלי בכל מקום. יא אללה זה אף פעם לא קרה לי העסק הזה.

לאט לאט אני בוחן את התמונה מנסה להבין איזה דימוי הפוסטר  משדר לאנשים שהם לא אני.  חליפת קברן עם גיטרה כסופה וחיוך. זה לא קצת קוטבי ? העסק הזה?.

לאט לאט ובבטחה אנשים מתחילים לזרום ואנחנו אוטוטו מסיימים. מורפלקסיס, איש יקר שעשיתי לו את העריכה הדיגטלית והמסטרינג לתקליטו האחרון והממש מצויין (DREAM MACHINES ) מגיע לחנות והוא מציל אותי מלהתעסק בסאונד ומאפשר לי להתרכז בלהיות מישהו שמופיע ולא סאונדמן שגם מנסה לשיר.

אנחנו מסיימים את הבלאנס.  הולכים להתלבש יוחנן מבריש את שיערו, אני מתחזה לקברן. והופס אנחנו יוצאים החוצה והמקום מתמלא באנשים, כמה וכמה ירושלמים שאני מכיר ודי הרבה שאני לא מכיר כלל. נחמד לראות אנשים שאתה לא מכיר בהופעות שלך אפילו אם זה הופעה בחינם. בודקים שעונים ובדיוק בעשר כמו שסכמנו עם יעד אנחנו עולים. וגם זה כחלק מהנסיון שלי לא לעלות להופיע ביותר מחצי שעה איחור.

אני מתיישב על הכיסא בלי הכרזות גדולות אומר שלום ומתחיל כרגיל עם "מקום בתוכי" וכל ההמולה הקבועה של קהל לפני הופעה נעצרת לאט לאט כשהסלייד מתחיל לגלוש על המיתרים. הקטע המשעשע שברגע שהקהל משתתק אנחנו הופכים מודעים לנוכחתו הרועמת של מזגן בצד של יוחנן מה שלקהל בטח לא מפריע כי הוא שומע את ההגברה אבל אני ויוחנן שומעים את עצמנו כאילו שאנחנו מנגנים יצירה של שטוקהאוזן לשתי גיטרות ומנוע אקראי.

לאט לאט אני מרים מבטים ומסתכל על אנשים בעיניים, לקח לי כל כך הרבה שנים ללמוד להנות מהופעות ולא לפחד מהקהל. שעכשיו אני כבר כמעט אובססבי לצד השני. רק שהפעם הזיעה מהפנסים שמוצבים ממש מעל ראשי  מתחילה לחדור לי  לעין ואני ממצמץ עם עיניים צורבות.

המפוחית שלי היום נחמדה אלי ונענית לי בקלות. סוף סוף אני לא מרגיש כאילו היא זורקת לי כל הזמן קליפות פיסטוקים לפה בכל פעם שאני שואף אוויר דרכה. אולי זה בגלל שאף אחד לא ניגן עליה מאז ההופעה הקודמת ? אני רושם לעצמי להקפיד לא לתת לאנשים לנגן עליה להבא.

עוד אנשים נכנסים, ונכנסים, מה קורה פה ? מי אלה כל האנשים האלה?  למה הם מגיעים דווקא להופעה שלי ? 🙂 נחמד  לאללה, ואוה הנה אריאל קליינר מגיע סוף סוף.  מאחר כהרגלו אני נותן בו מבט נוזף באמצע השיר  והוא מחייך את החיוך הזה שלא מאפשר לך לכעוס עליו אף פעם.

ההופעה ממשיכה ואני בוחר להתחיל עם כל הקטעים הפחות מוכרים בהתחלה שאולי זה לא רעיון הכי טוב. היום אני גם משתדל בהחלטה מודעת לא לדבר יותר מדי בין השירים אולי זה פחות מדי, נראה מתי אני אמצא את האיזון בין השניים. בכל מקרה אני מחליט להשמיט את "יפה כמו שקט" שתמיד דורש ממש הרבה ריכוז ושקט לעשות ובמקום זה עובר למחרוזת  ה"אנארכיה בישראל"  שהפעם כוללת גם את האחיות פיק הסטרוקס והדורס.  

רק אחרי שאני שר שתי שורות אנשים מבינים איזה שיר זה ומתחילם לצחוק. תמיד מפתיע אותי  כמה שהשיר הזה  עובד מצויין בפורמט של שתי גיטרות ושירה. ונורא חסר לי הקול של רות באמצע ביני לבין יוחנן.

גם הסלייד היום מתייחסת אליי מצויין ונדמה לי שכל מה שאני עושה פוגע במקום בדיוק 🙂 זה נחמד התחושה הזאת  וזה רק גורם לך לתסכול עז כשזה לא הולך. באמצע כשאנשים מבינים שזה השיר של הפיקיות אנשים פשוט מתפקעים מצחוק ולמרות שאני מבין למה, אני באמת חושב שזה שיר נהדר ואני לא עושה אותו בתור פארודיה. באמת!! 

"ערים וזכרון" מגיע לפני הסוף  הרשמי של ההופעה ואני מבין איך שרק עכשיו אחרי חמש שנים השיר הזה נהיה לאט לאט מוכר, אנשים מדברים איתי עליו  לפני ההופעה דורשים שאני אבצע אותו,  ואיך שאני מתחיל אותו יש קריאות של "וואוהו" ואני די משתומם.  מדובר בשיר שלי ? אותו שיר איטי כמו מוות שמתארך על  12 דקות? מישהו מכיר אותו ?:)) משונה התחושה הזאת.

האמת הכי משונה זה לשיר אותו כשהרחוב הירושלמי הזה שבו הסתובבנו כל כך הרבה אני והיא נמצא ממש בגבי,  גן הפעמון כל כך קרוב ונדמה כאילו כל הזכרונות ממנה צפים מחדש ואני עושה את השיר מההתחלה עד הסוף בלי לשכוח את המילים כהרגלי ובלי טעויות בסליידים.  למרות שהיא בקנדה אני ממש יכול לחוש אותה עומדת שם בצד, מתבוננת אבודה כמו פעם, כנראה שאהבות אף פעם לא ממש נגמרות הן רק מחכות כמו לבה לסדק בפני הקרקע כדי להתפרץ החוצה ושירים זה תמיד דרך טובה ליצור רעידות אדמה  סדוקות בלב.

עומר שאל אותי יומיים לפני ההופעה איך אני יכול לשיר את השירים האלה ולהרגיש את השירים שוב ושוב ושוב, והשאלה שהיתה הגיונית לחלוטין פתאום נראית כל כך משונה מה זאת אומרת ? הנה אני בירושלים של 2004  אבל השיר הזה שמתחיל איפשהו ב1993 ונמשך עד לפה למקום הזה שבו אני נמצא עכשיו. אהה. זה חויה מוזרה פתאום לחוש שיר כמו ביום שכתבת אותו. בעצם אני כבר לא זוכר מה הרגשתי כשכתבתי אותו. אני יודע רק מה אני מרגיש עכשיו.

ההופעה זורמת ואני יכול לשמוע לפי מחיאות הכפיים את הקהל מתרגל אליי ומתלהב יותר ככל שההופעה מתקדמת, זה כמו בליינד דייט בהרבה מובנים, וזה נחמד שהעסק מצליח להתרומם, מביאים לי יין אבל  אני לא מוצא את הזמן לשתות, זה אפילו נראה לי טיפה לא מנומס לתת לכולם לחכות בזמן שאתה שותה להנאתך.

והנה מגיע קטע הסולו.  יוחנן יושב בצד ואני רואה בשורה הראשונה חבורה של  ילדים שעוקבים לי אחרי האצבעות ואני משער שאלה חבר'ה מהאקדמיה שראו את המודעה עם הגיטרה המוזרה ובאו לראות. מעניין אם הם מבינים שאני בכלל לא מנגן בכיוון הרגיל של הגיטרה וכל האקורדים נראים להם עקומים לחלוטין בטח.

רק כשאני עובר למרטין שמכוונת רגיל בשביל לנגן את "למוות אין רחמים" אני רואה אותם מסתכלים סוף סוף בהבנה על האצבעות שלי. מוזר להיות דוגמן גיטרה לכמה שניות אבל אחרי זה אני פשוט שוכח את זה ומתרכז בשיר הזה. שתמיד מצליח לצאת טוב, מבחינתי ועם כל הפיגועים שהיו בסביבה השורות האלה נשמעות כל כך  רלוואנטיות – "המוות תמיד ממהר בארץ הזאת, הוא שם לידך כשאתה ברחוב אתה עולה לאוטובוס והוא כל כך קרוב "    ביצוע  טיפה מהיר ל "בנות הים יפלרטטו איתי"   ויוחנן אומר לי שהוא נהנה בקהל אבל אני מחזיר אותו לנגן את "כוכב" ואנחנו מסיימים אותו בחיבור ישיר עם RIDE INTO THE SUN  של הוולווט וסוגרים את ההופעה. 

התחושה שלי שהיתה הופעה טובה. ומאוד נהניתי, אבל משום מה אף אחד לא בא לדבר איתי ואני לא כל כך יודע מה לעשות עם עצמי. אולי הייתי גרוע והם לא רוצים לספר לי ?  אני תופס את כוס היין מבקש כוסות מים קרים ויוצא החוצה לאויר הקר.. ביציאה אני רואה את יעד משקשק במה שנראה כקופת צדקה ועליה רשום "צ'ופר לאומן" ואני  רואה אנשים ממלאים את הקופסא בשקלים ועוד ועוד מטבעות ואני משתאה ובורח מהמראה שמאוד מחמיא לי מצד אחד ומאוד מוזר לי מצד שני.

לאט לאט ניגשים אנשים ואני תמיד תוהה אם זה בגלל הביישנות שלהם שהם לא ניגשים כי אני מדמיין את עצמי אחרי הופעות שאני מתלהב מההופעה וכמה נדיר זה שאני בעצמי ניגש למרות שהיה מצויין , אולי בגלל שאין לך הרבה מה להגיד חוץ מאחלה והיה טוב, שאיכשהו מבחינתי כאחד שבא להגיד מה חשבתי על ההופעה הם לא  תמיד פוגעים במטרה.

הרבה זמן אחר כך אני עדיין משולהב אבל אני רוצה כבר לזוז לאכול משהו  ולשבת ולדבר עם א. שבאה להופעה וזה תמיד כיף לראות אותה כי היא מקסימה כל כך אבל אני לא מוצא איך לדבר איתה בפרטיות, איכשהו נוצר מרחק ביננו שאני לא מצליח לגשר.  אבל היא נחמדה מספיק ומחכה לנו שנתקפל ומחכה ומחכה. ואני  אבל יוחנן בשלו ואני מתעצבן שבגלל תאוות הקטינות שלו הוא נשאר לדון עם שתי נערות שבקושי סיימו צבא ולא רוצה לזוז מהמקום.  יאללה קח טלפון ובוא נזוז אני לוחש  לעברו. אבל הוא באדישות האיטית שלו ממשיך  לדסקס עימן את העובדה שלפני עמה אלפי שנים הוא עבד במשק של הורי אחת הנערות בגולן. הילדה שהיתה אז בת תשע זוכרת אותו מאז,וזה נורא מרגש…  נו כמה אפשר לדבר על זה שהיא זוכרת אותך מאז ? אני תוהה. אבל הוא בשלו מקשקש עימן על הא ועל דא והא והא והא והא.  ועד שלבסוף הוא זז ממקומו (כמובן בלי לקחת מספר טלפון ) א. מתייאשת בצדק והולכת לביתה ופולטת שאם בא לכם  אתם מוזמנים לעבור אצלי  בדרך החוצה מירושלים, אני כבר כמעט אומר לה שלום כשאני נזכר שמאחר והפלאפון שלי טבע באמבטיה אין לי איך להתקשר אליה, מה המספר שלך?  אני שואל והיא מנסה לרשום לי אותו על זגוגית המכונית בצורה כה רומנטית ומקסימה. אבל זה לא  כל כך מצליח. אין לחות גבוה והזגוגיות לא מעובות. בסוף אני מוצא עט ורושם את המספר בצורה הישנה על דף . אה היא כל כך יפה כשהכוכבים נוצצים בעיניים שלה ותמיד זה מסובך כל כך להגיד לה דברים כאלה פשוטים, שוב אני תוהה אם אני לא מפספס פה חיים שלמים ויפים בכל יום שאני לא עובר לגור בירושלים  ומנסה לכבוש את ליבה…. טוב נו החיים זה בלאגן.

אחרי זה יוחנן  ואני מפרקים את הציוד הולכים לצ'יליז שם אני מתקבל בברכת שלום חיננית מכל האנשים שלא מכירים אותי. כנראה שזה שוב אפקט חליפת המאפיונרים שגורם לאנשים להתייחס אלי כאל מישהו חשוב, משעשע ומוזר אני רואה בחורה שממש מפחדת ממני בכל פעם שאני מסתכל עליה היא ישר מסתובבת לצד השני והולכת כמה צעדים אחורה כאילו שאני איזה רוצח סדרתי וכל העסק משונה לי. אבל כרנאה שהבגדים עושים את האדם. אנחנו קונים כמה סלייסים, שני אייס ארומה ויוצאים לדרך חזרה לבאר שבע.

כל הדרך אנחנו שומעים את האוסף של REM   ואני מנקר מרוב עייפות אבל מפחד לתת ליוחנן לנהוג סוליקו, איכשהו אנחנו כמעט ולא מדברים על ההופעה שהיתה, וזה כשלעצמו די משונה. יכול להיות שכבר פתחנו מספיק נסיון הופעות כדי שלא נצטרך לדבר על זה יותר מדי ?  אולי. רק הזמן יגיד. 

בשתיים וחצי אנחנו מגיעים לבאר שבע, בדרך להעלות אלי את הציוד יוחנן אומר לי שזה כיף שאפשר לסחוב את כל הציוד של ההופעה בנאגלה אחת למעלה ואני נאלץ להסכים איתו שהחזרה הביתה זה אחד הדברים הכי מענגים בלהיות זמר פולק ולא רוקיסט משופע ציוד.

שתי דקות אחרי שהוא עוזב אותי אני כבר בעולם שכולו טוב.   

 

 

(אם אתם רוצים לשמוע את מחרוזת האנארכיה מתוך ההופעה ניתן ללכת לכאן  ולהוריד את הקטע שאומנם הוקלט על מצלמת וידאו קטנה, אבל עדיין ניתן לשמוע את רחש המזגן 🙂  ועוד הודעה מערכתית קטנה,לכל שלושה וחצי קוראיי הנאמנים  אני טס מחר ללונדון אז בשבועיים הקרובים אם לא יהיו הפתעות מיוחדות  לא צפויים עדכונים וביקורות עמכם הסליחה:)