הפסל

תצפית בקצה ערד

ערד נוסדה ב־1962 כעיר מדברית שמתכנניה נדרשו לגור בשטח לפני שתכננו אותה. כבר בשנתה הראשונה ביקשו פרנסיה פסל שיתכתב עם אופיה. העירייה מימנה חצי, ואת החצי השני אספו התושבים, במה שהיה ככל הנראה מימון ההמונים הראשון בישראל. יגאל תומרקין עבד על הפסל שש שנים, ו״המצפור״ הושלם ב־1968: סחרור של משטחי בטון על קצה המצוק, צופה אל מואב וים המלח.

תומרקין השאיר את הפסל בבטון חשוף, למעט שלושה חלקים שצבע באדום, כחול וצהוב. מתישהו נצבע כולו בלבן, ואחרי שהתמלא בגרפיטי צבע אותו תושב ערד מחדש בלבן וכחול. ב־2017 חגגה ערד יובל לפסל, ועיגלה את התאריך כדי שתומרקין, אז בן 84, יוכל להשתתף. הוזמנתי להלחין את המוזיקה.

היצירה

עשרה רמקולים, אף הליכה לא חוזרת

היצירה נפרשת על שביל באורך 200 מטר על הרכס המוביל אל הפסל. עשרה רמקולים נטענים הוסתרו לאורך השביל ובתוך הפסל, וכל אחד מנגן קו אחד מתוך היצירה, כמו נגן בודד בהרכב.

כל רמקול מנגן את הקו שלו בלופ באורך שונה, לא מסונכרן עם האחרים, כך שהקולות נפגשים כל הזמן בהרמוניות ובמקצבים חדשים והיצירה לעולם לא חוזרת על עצמה. ההליכה שלך קובעת מה תשמע: למהר, לעצור, להאט או לבהות, וכך נוצר רגע מוזיקלי שקיים רק בשבילך. רק בתוך הפסל, שם זמרה דניאלה תורג׳מן מתוך הבטון, מתקבצת היצירה לשלמות אחת.

לא היה זמן להתנסות בשטח הפתוח. הפעם הראשונה שבה נפרשה היצירה על המרחב הייתה בבוקר האירוע, ובעלייה הראשונה שלי בשביל ידעתי שהמוזיקה והמקום התמזגו.

10 רמקולים
200 מטר של שביל
אף הליכה לא נשמעת אותו דבר

לצפות ולהאזין

האלבום ״מצפור״ הוא מיקס סטריאו להאזנה בבית. הוא רק רומז לחוויה של הליכה בתוך המוזיקה, כשהקולות בוקעים מכל עבר.

היצירה הוזמנה לערב אחד. תושבי ערד ביקשו לשמוע אותה שוב, והיא הועלתה על הפסל כמה וכמה פעמים לבקשת הקהל.

יגאל תומרקין

אריה בחורף

תומרקין הגיע בכיסא גלגלים, מטפחת חומה כרוכה על כתפיו. תום הדיבורים והטקס הוא נשאר לבד, מביט ביצירה שלו, וצילמתי אותו מאחור. רגע אחר כך הצטלבו מבטינו, וראיתי את העיניים הכחולות מתעוררות מהזקנה ובוערות שוב. האריה אולי נמנם, אבל לא נעלם.

מוזיקה: דויד פרץ. קול: דניאלה תורג׳מן. אוצרת האירוע: הדס קידר. פסל: יגאל תומרקין, 1962–1968.