פָראסְק-בֶדק-טרי-א-פוב-יה. כך קוראים לרגע הזה שבו יום שישי, מופיע ב-13 בחודש, ואצל קרובינו הנוצרים, זהו יום שנחשב ליום מבשר רעות. אבל איך אומרים המקובלים, יש שדים בעולם, אבל אסור להם להיכנס לארץ ישראל. כיהודים, לנו יש ימים מפחידים אחרים לגמרי.

ואם כבר מדברים על העל טבעי, השבוע הייתי נוכח בטקס העלאה באוב של אדם מן המתים.   

תרועת חצוצרות מפלחת את החושך. כל ריכולי התרבות נעצרים באחת. הפתיחה של ״הפרח בגני״ ממלאת את האנגר 11 בהוד והדר מלכותי או שמא מלאכותי? חכו זה מורכב. הוילון השחור נפתח, על הבמה מתוך עמוד הענן, כמו מואר מעולם אחר, עומד זוהר ארגוב, המלך חזר.

זוהר, או הולוגרמה של זוהר, פוצחת במאוול המוכר וזה קורע את הלב. כילד שיכונים מבאר שבע, הזעקה הקדמונית הזו היתה הרגע שאחריו הכל ישתנה, ואם מביטים סביב, באמת הכל השתנה. פעם כלי התקשורת קראו למוזיקה הזו תת רמה. עפו על עצמם שהם ״תרבות של קונצרטים״ ביחס לתרבות ״הקסטות מהתחנה המרכזית״.

עשורים אחרי מותו של זוהר. האולם מלא נציגים של אותם כלי תקשורת מפעם. באו לראות את המופע החדש – ״זוהר ארגוב והפרוייקט של רביבו״. הפעם, רובם מביטים לבמה בעיניים בורקות. המרחק שעברה המוזיקה ישראלית, מאז ימי הזוהר ועד היום, גדול מהמרחק בין התחנה המרכזית בדרום העיר, לנמל תל אביב בצפון. 

לפני שנים רבות ראיתי את זוהר מופיע בבר מצווה בבאר שבע. בהשוואה לזכרונות, אין ספק שהשנים בעולם הבא עשו רק טוב. הוא גבה, התחטב והחליפה שלו נוצצת יותר. גם דרך בינה מלאכותית הקול הייחודי של ארגוב מהדהד באולם. 

 זוהר מתקשר עם אנשי הפרויקט, קרוב ובלתי מושג, המבט שלו מרוחק כראוי לכל כוכב פופ באצטדיון ענק. אך הפרטים הקטנים הם שמרשימים. האצבעות זזות בקצב עם הדרבוקה ועוד בטרם הספקתם לאמרז ״אווטאר״, המוזיקה נגמרת, האורות נדלקים, הזוהר עזב את הבניין.

״רגע לפני הטכנולוגיה אני רוצה לדבר על תשוקה, תשוקה למוזיקה. הבשורה שלנו היום היא קודם כל ולפני לאוהבי המוזיקה בישראל. כאן אנו חוגגים את המוזיקה והקול יוצא הדופן של זוהר ארגוב והיותו נכס צאן וברזל״. אחד העיתונאים לידי מסנן בחצי קול, ״נכס צאן וברזל, ואנס…״  רציתם תחיית המתים? תתחילו להתרגל למחיר.

אני מודה, האמירה הזו קורעת אותי. ארגוב הורשע באונס, וזה לא משהו שאתה יכול להתעלם ממנו. אבל אתה גם לא יכול לעשות ״קונטרול זד, או אנדו״ על אהבת נעורים. אני יודע שאשאר עם המורכבות הלא פתורה הזו. מבין את אלו שקשה להם עם היצירה שלו, ואת אלו שאוהבים מאוד. על פי מסורת ימי הסליחות בהם אנו מצויים, אני לא מבקש מאיתנו לסלוח על מעשי החיים או ההולוגרמות. אבל כן, אני מבקש, לסלוח לאנשים שמחזיקים בתוכם מורכבויות לא פתורות.

היום נשרה כמה רגעים במורכבות זוהר בין השמשות. ניסע לעוטף, נבקר באופקים, ובחדרי אוכל צבאים.בין שירים חדשים ו-ותיקים. שירים מוכרים יותר או פחות. שירים שכולם מכוונים לעשות טוב, גם אם אנחנו לא תמיד יודעים למה. 

בקצה הבלוק של סבתא ממה, גרה משפחת ביטון, הבן הגדול שלהם תמיד ידע לפני כולם, מה יהיה הדבר הגדול הבא. כל לילה הוא היה שם את אותה הקסטה. בצד אחד היה האלבום הראשון של זוהר מההתחלה ועד הסוף, ובצד השני של הקסטה היו קרפטוורק, להקת האלקטרו הגרמנית. וככה מדי ערב זוהר התערבב עם הסינטסייזרים, מרלן שלי מרלן,  ושיז אה  מודל אנד שיז לוקינג גוד.

הרבה שנים לאחר מכן הגעתי לאוניברסיטה בן גוריון כל כך קרוב לסוף הבלוק, שם דברו  על אוריינטליזם, בורדייה והון תרבותי. לא הייתי צריך את כל התאוריות המחוכמות של דלז וגואטרי ותרבויות מהגרים, כדי לדעת שאצלנו בשכונה היו תמיד שתי אפשרויות. או לשבת על הברזלים, עם גורמט, חי וזוהר, או להיות פריק רוקנרול, עם פייטים, שיער ארוך, ופינק פלויד.   

רק הרבה שנים לאחר מכן הבנתי שביטון צדק, אפשר גם וגם. זוהר וקרפטוורק, סולו קיסר וסולו גילמור, תליון חי, ומת אסיר תודה. הנה שיר שהוא ביוגרפיה של הרבה מאוד ישראלים כמוני, ילדי בין השמשות, פעם… לפני תחיית המתים. 

לפני הרבה שנים, הייתי בסיור עיתונאים במלחמה של אחרים. לקחו אותנו לראות את קו הגבול המדמם, את המצבות בבתי הקברות שהצלפים של הצד השני צלפו ושברו. אנדרטאות גבורה גדולות מהחיים, מתקפות ומטעינות במשמעות את אבדן החיים הצעירים שנלקחו, למען החיים שנותרו. 

המארגנים שאלו מה נרצה לראות באיזור הקרבות. אחרי ימי מתישים, העיתונאים האחרים ביקשו לא לראות. אני ביקשתי לאכול בחדר אוכל צבאי עם הלוחמים. המארגנים השתוממו, אנחנו מארגנים לכם את המסעדות הכי טובות בסביבה ואתה רוצה לאכול עם חיילים? 

עמדתי כמו חפ״ש בתור הארוך, החיילים לידי חייכו, מגישי האוכל העמיסו לי את הצלחת, אכלתי איתם בדממה. למרות המאמצים, האוכל היה תפל, מינימלי, בקושי בעל ערך. ככה זה כל הזמן? שאלתי חייל שידע מעט אנגלית. ״היום יותר טוב, בזכותכם״.

זו כל התשובה שנזקקתי לה כדי להבין את הצבא המדשדש והחיילים השפופים בחזית. הצבא צועד על קיבתו, ומורל החייל בוחן את צלחת הקצין.  

השבוע אכלתי צהריים בחדר אוכל ליד עזה. אף טבח לא עשה מעל ומעבר לכבוד אנשי התקשורת, לא היה צריך. קצינים וחפשי״ם, האוכל היה מעולה. טעים טרי ושופע מסלולים לכל חיים שתבחרו. כמעט כמו האוכל של ג׳ולי, כאן בגל״ץ…

טבעוני מטבוחה, חומוס ספיינס, קרביים צמחונים והכל פרוש לפניך כמו בר סלטים ישראלי שבו כל אפשרויות החיים מקבלות מענה. וחשבתי לעצמי שהנה עוד סיבה איך דווקא עם שפע הנפרדות, אנחנו מנצחים.