הוא הגיח בריקוד מעל פני המים
עם ספינותיו ואקדחיו
מחפש את העולם חדש
את ארמון השמש שבעיניו

בדיוק היום לפני 496 שנים. הרנאן קורטס "הרוצח", כובש, מרדן והרפתקן חסר רחמים, העמיק אל תוך מעבה העולם החדש עם חבורה קטנה של כ-600 לוחמים ספרדים חמושים ברובים. בדרך הם אנסו, שדדו, ורצחו כמויות בלתי נתפסות של ילידי אמריקה שנקרו בדרכם. רק בעיר צ'וצ'ולה, הגיעו מימדי הטבח הספרדי למספרים שבין 15 ל30 אלף מתושבי העיר. הסיבה לטבח? המתרגמת של קורטס שמעה שמועה שאנשי העיר מתכננים לרצוח את הספרדים בשנתם.

בשמיני לנומבר 1519, ראו קורטס ואנשיו לראשונה את עיר הבירה של מלכות האצטקים – טנוצ'יטיטלן. העיר אשר היתה בנויה בקרב מעגל הרי הגעש שסביב עמק מקסיקו, הדהימה את הספרדים. עבור כל אלו שיצאו לעולם החדש עם הרצון למצוא את "אלדורדו", העיר מהאגדות שכולה זהב, זה נראה הרגע שבו הפנטזיות הפרועות ביותר שלהם התגשמו. הספרדים המרופטים מתלאות המסע וההרג, הביטו בעיר הנוצצת ושאלו אחד את השני האם הם חולמים, וכיצד האל (הקתולי כמובן) הרשה לכופרים חסרי הדת לבנות את העיר המדהימה ביותר בעולם.

התשובה שלהם היתה ברורה, האל הרשה לילידים לבנות את העיר בכדי שהם, שליחיו, יוכלו לחמוד אותה ולזכות בה כפרס בעולם הזה על אדיקותם.
מונטזומה מלך האצטקים, קיבל את פניו של קורטס על ה"דרך הגדולה" שהוליכה אל מה שהספרדים יכנו יותר מאוחר "ונציה של המערב", טנוצ'יטיטלן. עד כמה שזה ישמע מפתיע, ככל הנראה העיר הגדולה ביותר בעולם באותו הזמן.
זה היה רגע מכונן. בבוקר השמיני לספטמבר 1519, נפגשו שתי תרבויות אנושיות שחיו בבידוד אטלנטי אחת מהשניה. זה היה הרגע המדויק שבו העולם החדש התגלה באמת, מעבר למפה ולטריטוריה המפגש היה רגע היסוד של הקולניאליזם המודרני. הרגע שבו התאווה האנושית האינסופית לעושר אגדי, כוח אינסופי וסיפוק של כל רצון וגחמה, נתקלה באפשרות ליישם אותה הלכה למעשה. בין תאוותו של קורטס והעולם המערבי כולו, להכנס בשערי גן עדן על פני האדמה, עמדו רק כמה ילידים שנאספו  סביב מלך אציל עם מנחות שלום, פנינים ועלי קוקה.

זה היה גם הרגע שבו ציבליזציה אנושית פגשה ציבליזציה אנושית אחרת שהשויטה לה יד, ומיד התחילה בשעבודה והשמדתה.

בגיל 21 ידעתי מה זה קולניאליזם משיעורי גאוגרפיה על העולם השלישי, אבל הבנתי את מלוא משמעותו האיומה והמדממת, כשקניתי את דיסק ההופעה החיה של יאנג משנת 1991 – WELD. את הדיסק השני פתחו כמעט עשר דקות של רעד בלתי פוסק כשיאנג בקולו ובגיטרות מתאר את המפגש בין קורטס למונטזומה, – Cortez The Killer  נקרא השיר,

איזה שיר…

המילים הפשוטות והמסתוריות כאחת, תארו מורכבות נדירה לשיר פופולרי. ההצגה של שתי תרבויות דרך תאור המפגש בין שני מנהיגים, שבתה את דמיוני וטלטלה אותי במנהרת הזמן הרחק אל רגע המפגש ההיסטורי כפי שחוויתי בשיר ההוא, בדרך ששום שיעור היסטוריה או סרט לא עשו.

די ברור באיזה צד יאנג נמצא. הוא מלא הערצה לאצטקים ולמבנים שהם יצרו. האצטקים מתוארים כתרבות שהמלחמה לא היתה ידועה בינהם, והשנאה היתה רק אגדה רחוקה. והם עובדים כקולקטיב להשגת מרותיהם. ואפילו את קרבנות האדם שהאצטקים הקריבו לאלוהיהם, הוא מבין דרך היכולת שלו לראות את תרבותם כמכלול – הקרבת הקרבנות היא המחיר שהתרבות הזו צריכה לשלם, בכדי שהשאר יוכלו להמשיך.

שנים רבות תהיתי על החורים הגדולים שיאנג משאיר בסיפור השיר. הוא מתחיל בתאור רגע המפגש בין קורטז למונטזומה, לאחר מכן הוא הולך אחורה ומתאר את הציבילזציה התרבותית של האצטקים, ןאז במקום לעסוק בתוצאות המפגש, בבית האחרון עובר יאנג לתאור מישהי שחיה שם, ואוהבת אותו עד היום, אבל הוא אינו יודע כיצד ואיך הוא איבד את דרכו.

לקח לי שנים רבות להבין את המורכבות בעמדה הזו של יאנג. כצאצא של הכובשים והמשעבדים  הוא מבין את ההרס ןהזוועות של אבות אבותיו שהגיעו בעקבות קורטס לאמריקה והצמיתו כמעט כליל את ילידיה. אך יאנג גם מבין שיש דרך להתחיל ולתקן. וההיסטוריה של התיקון מתחילה בתאור העוולות.

הדבר המפעים ביותר בשיר של ניל יאנג, זו העובדה שאת הזוועות של התנגשות הציבילזציות  הוא אינו מתאר במילים כלל. את זה הוא משאיר לסולו הגיטרה שלו.

לרוב, העיסוק באנשים שמנגנים על חתיכת עץ ועליה כמה מיתרי מתכת מחוברת למגברים רועשים, הוא לא יותר מתחרות סרת טעם ותכלית שנועדה לפתור את השאלה מי המאונן המהיר ביותר בעולם. בעוד שיכול להיות שהתוצאה מעניינת כשלעצמה, אני מטיל ספק ביכולת של מישהו להפיק מזה עונג אמיתי כלשהו.

אבל יש סולו גיטרה שהם התגלות והארה. זהו בדיוק סולו הגיטרה של ניל יאנג בשיר הזה.  יאנג תמיד ניגן על גיטרה חשמלית כאילו עוגנים חלודים קשורים לאצבעותיו, ובשיר הזה הוא מגיע לנקודה אלכימית שבה נשמתו המיוסרת והמותכת הופכת לזהב אצטקי דרך מתיחתם של מיתרי המתכת. בסולו איטי ורוטט מתאר יאנג מאות שנות רצח, הרג, נהרות דם זורמים ובעיקר נותן קול לזעקת קורבנותיו אילמי החרב וסכורי הפה המדמם, של קורטס הרוצח אותו הוא שב ומזכיר בסוף השיר – איזה רוצח, הוא חותם.  

ביום כזה אני מציע לנגן את השיר הזה שוב ושוב, לזכור ולהזכיר שזהב אבותיו של אחד יכול להיות מחיר חיי אלפי ילדים אחרים.