מחלון אחד של חדר העבודה אני מביט מזרחה אי שם נמצאת שפלת הרי יהודה, ומתחתיה אני רואה את קצה יער רמות, וממש קרוב אלי, את מרפסת ביתו של השכן המבוגר ממול, יש לו מקרר ארטיקים במרפסת, אבל קיץ או חורף המקרר מאיר בצבעיו העליזים והאיש יוצא מביתו על המרפסת עם קפה ועיתון, משתהה לרגע ליד המקרר, מחייך, ואז מתיישב לקרוא עד שהיום עולה והוא מסתגר בביתו.

שנים שאני תוהה מה מכיל המקרר הזה, אך כשאני נפגשים ברחוב ומנידים לשלום מתוקף הסתברות חיינו באותו מרחב, לא מצאתי את ההזדנות לשאול, מה יש במקרר הארטיקים הזה שלו. וחידה היא עבורי.

וכך גם החידה מהחלון השני של החדר, שם   אני רואה כמעט את כל באר שבע פרושה מתחתיי. מדי בוקר כשאני קם, העיר נראית לי כשקועה בשרעפי עננים. באור העולה, העיר נראית כמו שלמת בטון ומלט מרובת גוונים וצבעים, בנייני רכבות של מצהיבים בשמש, שיכונים טרומיים, קוטג'ים לבנים, וילות וגורדי השחקים החדשים שבמרכז העיר, בניינים גבוהים הולכים ומאמירים, מחדדים את קו הרקיע של באר שבע עד כי נדמה שהם סימני קריאה רבתי הניתנים כמענה אל סימני השאלה הישנים של השיכונים מפעם. העתיד כבר כאן קובעים הביניינים החדשים, והוא תמיד מעלה, אל עבר האופק, שולח אצבעות בטון אל השמיים.
הסופר האיטלקי איטלו קאלווינו כתב פעם בספרו הערים הסמויות מהעין, כי "אין אתה מתענג על שבע או שבעים ושבע פליאותיה של עיר, כי אם על התשובה שעיר זו משיבה על שאלתך״
ומחלוני, העיר באר שבע, היא משהו  השלם שמעבר לחידת כל זויותיה, דרכיה ואנשיה. היא התשובה שנקראת חיי,   מראה רבת פנים של תמיהות והזדמנויות, אורות וצללים, רחובות וקסמים, ערים וזכרון,