"מולדת החיים היא הילדות" כתב פעם המשורר אבות ישורות וכשגיליתי את המשפט הזה, בספריית ארן בבאר שבע. נאלצתי לסגור את הספר, להתבונן בעולם כולו כפי שהשקיף עלי מאינספור ספרים חמורי סבר וחשתי כמי שנולד מחדש. ורק אחרי שנזכתי לנשום, יכולתי להמשיך ולקרוא.

לא יודע מה הדבר שגרם לי מאז ילדותי להיות אוטודידקט של מה שעניין אותי.  אך מסלולי חִיי המפותלים הובילו אותי אל הנקודה הזו במקום ובזמן, שבה כל הדברים שאני עוסק בהם ביום יום להנאתי, לתסכולי ולפרנסתי, למדתי מתוך התבוננות, קריאה, מחִקר עצמאי והתנסות.

לא למדתי לכתוב שירים בצורה הפורמלית מורה – תלמיד – כיתה, וגם כשעשיתי תואר ועוד תואר באוניברסיטה, למדתי בעיקר מספרים שהתגלו לי במסלול הארוך. מה שלא הצלחתי אף פעם זה למצוא את הנקודה שבה אתה מטיל ספק בהבנתך, אם הייתי צריך להכליל את מהלך החשיבה שלי לגבי דברים בעולם הייתי מתמצת את זה בשתי מילים – זה מסובך. כמי רואה את הדברים מכאן ומשם, אני מתקשה בקביעת עמדה חד משמעתית על דברים. החיים בעולם הם בלאגן והבלאגן הזה אף פעם לא מסתדר בדיוק במגירות הקטנות של טוב ורע. בטחִון להמשיך בדרך עצמאית גם אם לעתים לא מובנת כלל. כמו כל אדם שכותב את סיפור חִייו ללא סוף מתוכנן היטב, יש במסלול כזה פחִד אינסופי מהעתיד. שנים רבות הייתי אחִוז בזה לא מורה – תלמיד-אבל אני מלמד אכתיבת שירים, לא

אם רק טרקובסקי היה עושה סרטים ב 3D…