על פי תאוריית המטבוחה המאוחדת (שהומצאה ממש בזמן שכתבתי את המושג, בכל זאת יוצא משהו מלהסתובב באוניברסיטה כל כך הרבה שנים) אזי לא משנה כמה טובה תהיה המטבוחה של דודה מרים או השף מרדוני, המבחן שלך לטעם המטבוחה המושלם, יהיה תמיד זה שאכלת אצל אמא כילד. וכבר מאז שנות המשונים, זה לא היה יכל להיות יום שישי אלמלא האוזניים שלי היו הרחק הרחק בשדות מיזורי, בעוד אבא מתאמן על קריאת פרשת השבוע בפינת האוכל ואפי נתון תחת התקפה בלתי פוסקת של פפריקה מעקצנת, כמון מריר ומסיאס מתקתק שנשאו לכל עבר הבית באדי המטבח הרוחש, רכון על הגיטרה שלי, רציתי להיות הכי רחוק משם, להטמע ולהבלע בתוך האלבום הכי יפה שהכרתי עד אז, אלבום הבכורה של פאט מת'יני: "חיים בצד הבהיר", שנאתי את הריח הזה, הוא הוציא אותי מהבהיה בעץ הבודד שעמד באמצע השדה בשקיעה, והצלילים המכשפים האלו משכו אותי לתוך השקט הזה. ומכל האלבום הכי אהבתי שהגיע הקטע השלישי ופט מת'יני ניגן את "כפר האחדות" ביופי בלתי נתפס. אומרים על מת'יני שהוא גיטריסט ענק, ואני חושב שזה רק מטשטש את העובדה שמדובר באחד המלחינים הגדולים מאז ימי הביניים. האלתורים שלו הם רק תירוץ ליצור מוזיקה פלאית, ובזה מת'יני התמחה.
לפני כמה שנים הקלטתי יחד עם חבר אלבום פורים בכמה שעות של השתטות בו התחזינו ללהקת ג'אז ביזרית שעושה סטנדרטים של להקות מעולם הרוק -אינדי ישראלי. צחקנו כל הדרך אבל בחלוף הימים ורוח השטות פגה, הקשבתי לאלבום הביזארי ושמתי לב שמתחת לכל שכבות הפולק בלוז ורוק שצברתי עם השניים, נותרה שכבת יסוד של כל עשרות אלפי שעות המת'יני שצברתי בכל ימי השישי הענוגים של חיי.
לא מזמן גיליתי שפט מת'יני התחתן עם אשה מרוקאית והדבר הראשון שחשבתי עליו היה הצלילים האלו של "כפר האחדות, אבל הפעם הלבן המרוחק היה לכוד ללא התרה בין עזות צבעי הפפריקה כמון וכורכום, ואולי בסופו של דבר רק כך יכולתי להבין שעל אפי ועל חמתי, כל מה שאני זה רק התרכובת האפשרית שנוצרה מזה שגדלתי בעולם שהכיר לי את פט מ'תיני דרך ענני תבלינים מרוקאים. אני ככל הנראה סלט מטבוחה שמקשיב לג'ז.