הייתי בן 16 בפעם הראשונה שהלכתי לביתו של החבר הכי טוב שלי בתיכון.כשהעריב היום הוזמנתי לאכול עימו ועם משפחתו.
אביו התיישב בראש השולחן חברי ישב לצידי ואימו הביאה את האוכל אבל ברגע שעיני נחו על השיער השחור כעורב,אגמי העיניים הירוקות ושפתי הדובדבן מתחת לפלומת השפם הרך, עוד לפני שהוגש משהו לשולחן הייתי מאוהב עד כלות באחותו הצעירה. אביו של חברי שם לב לעיניי המהופנטות מיופיה הפראי של ביתו וקרא לי לבוא לסלון איתו.
תקשיב, אמר לי, לכל אגוז יש קליפה קשה עכשיו, אתה חושב אני יכול אשבור קליפה ואוכל אגוז ויהיה טעים וכיף כיף, ואחרי זה אוכל עוד אגוז ועוד אגוז,אבל אתה מרוקאי, קבע, אצלנו מפצחים רק אגוז אחד וזה לתמיד… מבין?
אהה.. היססתי
-אל תסכל בת שלי. חתם.

כל הערב לאחר מכן היו עיניי שקועות עמוק בחקר מאפה הבצק שעמד מולי. זה חצ'פורי אמרה לי אימו של חברי, והותירה את השם להתגלגל ביו שפתיי. הבצק היה עדין פריך ורך, שונה מבורקסים והבבינה שהותכה באמצע היתה והטעם הזכיר בורקסים אבל הגבינה היתה שונה, כמו בורקס