מימין רועמים התופים של אביב ברק, וההדהוד שלהם על פני העיר העתיקה גורם לה להראות נראית כחורבה שהתמרחה בעודף איפור ומייקאפ רוטט. יש לזה קסם סליזי, בעיקר אם אתה מוכן לרדת לעומקים שבהם הבס של יהוא מעורר את הצ'י, הקור מחזיר אותו למחילתו. אני שואף את האדים שנשפתי לפני רגע, אביב גדג', החלוץ 33, אני מגחך, היה צריך להיות החלוץ 1, הגיטרה של רון משחקת על כל המגרש רק לא בונקר, אני חולף על שער הסורגים הכחול, כמה נערות רוקדות בתנועות מפותלות ונואשות, אולי זו המוזיקה, אולי הקור, רק באוו רגע אני מבחין ככל שהקור גדול יותר האור נהיה צלול ובהיר ומואר.  ההדהוד הזה ממשיך, אני עומד כמה שירים בוהה בקהל מתחמם, נזכר למה בכלל באתי הנה היישר מיום ארוך  רווי משפטים כמו עתיד הפריפריה  ו"אני שונא את המושג הזה פריפריה" על משבר התעשיות עתירות אנרגיה והיום שהדבר האחרון ייוצר בישראל, וכל זה בצמוד לסטרטאפים שמנסים להבין את הידע הקיים בעולם הלא קיים, קינוח אצל בדואית, אדמת הנגב לא מיושבת בדעתה, לא קורסת תחת המרקם הזה של יש באין, חול ודמיון, עוגיות בלי סוכר בקפה של הדרה בירוחם, אני חוזר הביתה לאסוף משלוח מארה"ב, מיתרים שנוצרים בסין עם שמות איטלקיים, נמכרים בשישי השחור לישראלי בבאר שבע, אלוהים לא ישמור, החיים המודרנים הם גודש. מחיאות הכפיים מעירות אותי, אני נזכר שהגעתי הנה בעקבות תמונה שעלתה בפייסבוק, שכחתי לגמרי שאלברט סופר ועופר פריאון מופיעים בעשן הזמן, אני נכנס לסמטה שבין הפרינג' למרכז לאומנויות, מכונית מאירה את השביל, תקליטי ויניל פזורים בכל מקום,  הי גלי תקליטים, בפנים ההופעה בשיאה, הצליל כתום וחשוך, אלברט סופר שר על גשם מגבוה נופל, מסמן את האופק העם גיטת טקמיני שחורה שמצלצלת נהדר, שלוש נשים צעירות עומדות ליד הבר, אחת מהן עושה לחברותיה חיקוי של רקדנית בקליפ היפ הופ, מתנועעת כמו מיתר שפקע, גם דרך השכבות הרבות ניתן לקרוא את קימוריה, הן צוחקות, נבוכות, אלברט סופר ממשיך לשיר לא מואר מדי, הלילה לא שקט, מישהי עם כובע פונפון ענק וחולצת טריקו מזכירה לי שעשיתי לה את הפסקול לסרט הגמר שלה בתיכון, גבהת מאז אני שואל – רק ברוחי, היא עונה, אני משחרר את ידיי מהקפאון, עופר פריאון מנגן סולו גיטרה אימתני בפשטות, חיבוק מאיתי פרל, מה אתה עושה אני מלחשש – חי הוא משיב.