אני אוהב להסתכל על קהל בהופעות. האור המוקרן מהבמה מאיר בחסד את הפנים, "כל האנשים נראים טוב בחושך" שרו פעם הוולווט אנדרגראונד. אני חושב שהם התכוונו לרגע הזה בהופעה שבו נשכח האני והעצמי' וקבוצת אנשים זוהרים בחושך נעטפת ברעש אפל. רק אז קורא הרגע הפלאי הזה שבשבילו אני הולך להופעות.  החלל בשיניים האחוריות מהדהד, הרגליים שוכחות את הרצפה, הידיים מוצאות את הדרך להתרומם והגוף כולו רוצה לברוח מחיי הלקטים ולנוע בתנועות שהוא זוכר מימיו כצייד הממותות.  לרגע אתה מרגיש חלק ממשהו גדול ממך, רגע מיסטי, כמה עשרות אנשים שעומדים יחד בקרבה הבמה (ולא, זה לא מסוג הרגעים שקורים כשאתה יושב על הבר, או בשולחנות הזאפה, או אפילו באצטדיון) נמסכים נמשחים ונצבעים בדבש הרעש הנוזלי. ולרגע אחד הופכים להיות משהו מעבר ליחיד ולקבוצה, לשבט. בסופו של דבר, רוקנרול, במיטבו, הוא לא יותר מאשר ציד ממותות באפלה עם גיטרות חשמליות.
באמצע "ייראת כבוד" (רברנס) , אחד השירים הכי מרשימים בהופעה של ג'מצי' אמש בבארבי, נדחק לפני זוג. הבחורה היתה לגמרי בעניין. איפור שחור וקוד לבוש רשמי, שחור במובן האפל של המילה. ואילו והבחור היה בעיקר בעניין שלה,  לבוש בטי שירט שחור במובן השלמה ארצי של המילה. ואז זה קרה, ג'ים ריד התחיל לשיר שהוא "רוצה למות כמו ישו, למות כמו ג'י, אף, קיי" והאורות צבעו את הבמה באדום גיהנום. ואז הבחור שלפני נכנע לקצב, והתחיל לרקוד, ג'ים שר אני רוצה למות, שוב ושוב והבחור רקד, ואז בשיא האקסטזה הבחור צעק לחברה שלו, זה כמו שיעור זומבה!  ג'ים צרח אני רוצה למות. גם אני קצת רציתי למות באותו הרגע, אבל דווקא ההערה מטופשת הזו הבהירה לי את כל מה שטוב ורע במוזיקה של ישו ושלשלת מריה ב2012 .
האתוס המעצב שממנו נוצרה הלהקה התגבש אי שם בסוף שנות השבעים. הפאנק והפוסט פאנק, משלו בכיפה, עם הרעיון שכל אחד יכול והדבר הכי חשוב זה לעשות את הדבר שלך ולא חשוב האיך לעשות. האחים ריד ספרו בראיונות בתחילת הדרך איך הם היו קוראים על להקות "מדהימות" בעיתוני המוזיקה הבריטים, ואז שומעים אותם בהופעה ומגלים שהם חרא, והמוזיקה שהם דמיינו היתה הרבה יותר טובה מכל להקה שראו או שמעו. באיזה שלב הם החליטו לנסות ולעשות את זה בעצמם.