ב2009 יצא 'כלם מעשים בודדים', אלבום שבו הלחנתי ושרתי כמה משירי המשורר אורי ברנשטיין.

העבודה על האלבום היתה מורכבת שכן היה לי חשוב מאוד שלא רק הלחן יספר את מהות השיר, אלא גם המוזיקה וההפקה היתה צריכה לבטא את זה.

במיטבה מוזיקה היא חיפוש אחר הלא נודע, וחיפוש אמיתי, לוקח זמן, משאבים והמון כוחות להגיד בכנות – עשינו, השקענו, ניסינו וזה לא נכון עדיין, בואו נחזור לנקודת ההתחלה…

יש הרבה יוצרים זמרים ומוזיקאים מוכשרים בעולם, יש הרבה אנשי סאונד טובים ואולפנים מעולים ועדיין יש כל כך הרבה מוזיקה סתמית. לא רעה, פשוט סתמית. דברים שכבר שמעת מיליון פעם גם אם זו השמעת בכורה עולמית, רגשות שכמו נלקחו משירים אחרים, ובעיקר איזו תחושה שהכל נכון, אבל אין בזה שמץ של מהות, יופי או אמת, משהו שיגרום לי לחוש ששווה להשקיע בו את הזמן, משהו שיגרום לי לחוות תת עורית, איזה דבר ביחס לעצמי ולעולם משהו קצת שונה, עם ייחוד, עם זהות,

כשסיימתי לעבוד על האלבום, הוצאתי אותו בחשש גדול. ידעתי שהוא שונה מהותית מכל מה שעשיתי עד אותו הזמן. ידעתי שהלכתי במודע למקומות שהיו חדשים, מורכבים וגם קשים לי – מקומות שאתגרו את כל המקומות הנוחים לי את האיטיות, החרישיות, את המופנמות.

לא בשל חיבת אתגרים הלכתי אל המקומות האלו. הלכתי כי חשתי וחשבתי שזה מה שהשירים רוצים וצריכים. מילותיו של אורי הכתיבו דרך, ואני הלכתי אחריה, בתוכה ולפניה מנסה להבין לאן היא הולכת ואיך אני צועד בה.

לכשיצא האלבום, היה שיר הנושא שיר השבוע אצל גדי לבנה. אך אחרי אותו שבוע האלבום זכה לביקורת אחת ויחידה באתר השרת העיוור והתעלמות גורפת משאר העולם.

התעלמות היא דבר נוראי לאמן. בין גאות או שפל, אמנות צריכה דיאלוג. שיהיה גשום שיהיה מדושן אבל שיהיה. בלעדי הדיאלוג יצירה עדיין יכולה יכולה לצמוח, אבל החושך הזה מקשה מקטין ומנוון.

השקט התקשורתי בעקבות יציאת האלבום טמן בחובו את כל האפשרויות הכי רעות שיכולתי לדמיין. וכשזה מגיע שנתיים אחרי אלבום כ"הייקו בלוז" שזכה להתייחסות רבתי, זה היה מורכב להתמודד עם בדידותו של האלבום.לו, אורי היה חד וחותך לעניין – נכשלנו, אמר לי אחרי כמה שבועות.