למרות התחזיות וההבטחות לא הושמדנו בתשמ"ד, אבל תשמ"ה היתה ללא ספק שנת ה"מה?" בחיי.  הייתי בכיתה י' בפנימיה צבאית דתית אור עציון, שישיסט עם כבוד בישיבה תיכונית ימנית. מתחבא ממבטו החוקר של הרב דרוקמן או מקולו הרועם של הרב כפיר מתחת לטלית, מפליג הרחק בתוך דפי הגמרא אל מקומות משונים, מצד אחד חולם להיות הרמטכ"ל הדתי הראשון, ומצד שני כל לילה לפני השינה שומע את "אנה לא גומרת, אנה מאחרת, למקום שאי אפשר אחרת" ומת. מת מחרמנות, עצבות או כמיהה, אז כעכשיו הכל מתערבב ואינני יודע מה הוא מה.

הייתי מנגן על גיטרה חבוטה וחולם על גלילון, מותח את המיתרים כמו שג'ף המתנדב מקנדה הראה לי, ומכין מעטפות נפץ מלאות באבקת שריפה מקליעים שגנבנו במטווחים, מתווכח אם אלוהים יודע את כל מה שאנחנו עושים ולכן הוא מציץ לחלומותינו הכחולים, אבל כבר מתחיל לחשוד שג'ימי הנדריקס הוא הוא האלוהים האמיתי. קורא פטריק קים בשירותים ש-ב' היה משכיר לנו במחיר של שוקו ולחמניה ואת מגזין המודיעין והריגול "ג'יין" בספריה של הפנימיה. בחמש דקות הפנויות שנותרו לנו בין סוף יום הלימודים לכיבוי האורות, הייתי לומד את הסולואים הקטנים של שלומי ברכה, או מתאמן בהטלת סכין קומנדו ושנים עשר דרכים להורדת זקיף. כן, החיים שלי באייטיז היו מוזרים למדי, הזמן זז בצורה גמלונית משהו, ממש כמו יובל בנאי על הבמה, הידיים מוטות לצדדים במעין הליכה מקוטעת במקום, החיים היו דלים בחומר אך עשירים בדמיון, מוארים בחוט להט אך פלורוסנטים להפליא.

זאת היתה ההופעה הכי מפעימה שראיתי בחיי עד אותו ערב. להקת משינה, היישר מהרדיו והקסטה, ניצבת על הבמה באולם "קרן" באר שבע. האולם היה פאר היצירה הארץ ישראלית החדשה, היכל תרבות מעידנים סוציומפאייניקים לאלפי אנשים. בתוכו תמיד הוצגה ההצגה הטובה בעיר, שכן זו היתה ההצגה היחידה בעיר. במשך שנים כל שועי העיר וישבניה, נקבצו לראות ולהראות מול התרבות שהגיחה כאלומת זרקור מעולמות רחוקים, אי שם מעבר לקסטינה. אך ב-1985 האולם המרשים עם התקרה הגבוהה להפליא היה בשלהי חייו. מסך הקטיפה האדום נקרע פה ושם, כסאות העץ נשחקו, רק טקסי סיום שנה, "פופרות" אותן אופרות פופ שיצר פנחס אופק, המורה למוזיקה ואיש התרבות המרכזי של באר שבע באותן שנים, רק אלו עוד מילאו את ההיכל בשאון מחיאות כפיים וילדים צוהלים. דווקא שם מוקמה ההופעה של משינה. כבר היה לי נסיון בהופעות רוק של יום העצמאות, או בהופעת אצטדיונים אחת שראיתי בתור ילד קטן בארה"ב, אבל כנער מתבגר, זו היתה ההופעה שלקחה את בתוליי בסערה השמימה.

הם עלו לבמה עם תלבושות, מעילי גשם אורכים, תמרור של קו חמש עמד על הבמה, אני זוכר את יובל נשען עליו ושר, "הציפורים שרות לי בוקר טוב, אולי אני יכול לעוף איתם רחוק רחוק, לעוף ולא ליפול".  ארובת רידינג נראתה לי כמו מבצר תעשייתי מארץ