משחר ההיסטוריה משוררים נמשכו או נגררו בעל כורחם אל איזורי קרבות. זהו המקום בו נדרשים כל כישורי השפה לתאר את הבלתי ניתן לתאור. להלל את הוד המנצחים, להספיד את אלו שחייהם הסתיימו בשדות הקטל. הומרוס כתב את האילאדה על הקרבות בטרויה, אלתרמן הצטרף לגדוד המרגמות של חטיבה 8 במלחמת השחרור וכתב את ״ליל חניה״, תאור פלאי הממריא משלל מלאכות הקמת המחנה הצבאי, אל תהיות פילוסופיות על מהות המלחמה ומהו הדבר שמצדיק הריגת אדם אחר במהלך המלחמה. 

מסעו של לאונרד כהן בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים ולאחריה הותיר את רישומו החרוך על יצירתו של של כהן. אולם בשנים האחרונות נחשפו חלקים מוכרים פחות בביוגרפיה של כהן, שמאירות את מסע ההופעות באור מעט שונה. 

לאחר מלחמת העולם השניה, החל ארגון הסי.איי.איי, בפרויקט כה הזוי שאלמלא נחשף רשמית לפחות בחלקו מאז שנות השמונים, סביר להניח שהיה נפסל מיידית כתאוריית קונספירציה אווילית במיוחד. 

בחרדתם הגדולה מהשתלטות הקומוניזם הרוסי והסיני על העולם, החלו האמריקאים לבחון ברצינות אפשרויות של שליטה מוחית באמצעים כאלו ואחרים. לפרויקט ניתן שם הקוד הכללי mk ultra. בין המסמכים שנחשפו התגלו למעלה מ200 תתי פרויקטים בהם נבחן עניין השליטה המוחית, גם במחקרים אקדמאים. כדי להסוות את פעילותם הקימו האמריקאיים קרן מענקים נפרדת שתמכה במחקרים אלו. 

אחד המחקרים הקיצוניים ביותר שנתמך, היה מחקרו של ד״ר יואן קמרון, פסיכיאטר מוערך שכונה ״הרופא הטוב ביותר באמריקה״. קמרון יצר תהליך אותו הכתיר בשם כולל ה״הנעה נפשית״.  טיפול שנועד לתבנת ולתכנת את הנפש מחדש. כדי להסיר את ״האישיות הרעה״ ולהשאיר את ״האישיות הטובה״, ביקש קמרון למחוק את אישיות החולה כליל. התהליך כלל שימוש מסיבי של מכות חשמל למוח החולה, לעיתים עד פי עשר ממה שהיה מקובל באותה עת. את המכות קיבלו החולים בשילוב סמים משנה תודעה כLSD. המטופלים קיבלו ארבע מכות חשמל ביום, לאורך כמה שבועות, ובין לבין היו מאוכסנים הלומי חשמל בחדרי שינה, כשהם בקומה נפשית, מסוממים מאל.אס.די ומאולצים לשמוע הקלטות עם מסרים תת הכרתיים חוזרות ללא הפסקה במשך ימים שלמים. 

את הניסויים שלו ערך קמרון על פציינטים בבי״ח  ״אלן ממוריאל״ ששכן בגבעה מעל אוניברסיטת מקגיל, בלב מונטריאול, קנדה בין 1951 ועד 1964.  להרחבה על הרקע ויישום מחקריו המזוויעים של קמרון ניתן  לקרוא בבלוג של דליה וירצברג, ״עולם כמנהגו נוהג״ למען זכויות מתמודדי נפש. כפי שפורסם בביוגרפיה המקיפה של סילבי סימונס על חיי לאונרד כהן, אנו יודעים בוודאות שמאשה, אימו של כהן טופלה באותם שנים באלן ממוריאל כאשר סבלה מדכאון. אך כמה וכמה עדויות של מכרים שצצו מאז הלך כהן לעולמו, טוענות שגם כהן השתתף בניסויים אלו בזמן שהיה סטודנט במקגיל, עדויות המעוררות תמיהה באם כהן היה חלק מפרויקט שנותר סודי עד היום במרתפי הסי.איי.איי.

כמשורר צעיר ומבטיח, כהן גילה כשרון נוסף – להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כשמלחמות פורצות: ״הייתי בהוואנה, בשנת 1961, בזמן הפלישה למפרץ החזירים, נלחם בעבור שני הצדדים, וכתבתי את הפואמה – התייר היחידי בהוואנה מפנה את מחשבותיו לעבר קנדה״

הפלישה למפרץ החזירים, היה שיאו של מהלך בו ארה״ב ניסתה לבצע הפיכה שלטונית בקובה. המהלך נכשל וסלל את עליית פידל קאסטרו לשילטון, מה שהוביל לעימות ״משבר הטילים הקובני״ אשר הביא את העולם אל סף מלחמה אטומית בין ארה״ב לברה״מ. 

כהן סיפר שנעצר על ידי כוחות הביטחון הקובניים בחשד שהוא מרגל הסי.איי.איי. כהן תאר את האירוע בהומור, אך לא הסביר מדוע הזדמן לקובה. מקנדה עבר כהן אל האי הידרה ביוון והשתקע בו. שם פגש את המוזה שלו – מריאן איהלן הנורווגית, ומהאי יצא לשוטט ברחבי אירופה כדי להקריא את שיריו. כהן נכח ביוון בזמן הההפיכה ועליית החונטה הצבאית לשלטון ב1967. 

אך המסע אשר הותיר את חותמו יותר מכל על כהן, היה סיבוב ההופעות לאחר מלחמת יום הכיפורים ב73 לחיילי צה״ל. כהן הזכיר את המסע רבות, וכאן נראה כיצד נרשם אותו מסע בעיני השותפים לו – אמנים, מארגנים וגם צופים שנכחו בהופעות. 

אושיק לוי: לאונרד לא הגיע לישראל אחרי שהמלחמה פרצה. הוא כבר היה בארץ, היה לו רומן עם איזו דיילת יפיפיה, והוא כל הזמן הגיע לכאן כדי להיות איתה. ביום שבת כשפרצה המלחמה, הופעתי בבסיס למחרת עברתי בקפה קליפורניה, הקמנו צוות עם פופיק ארנון, אילנה רובינא ומתי כספי. ראיתי את אורי לוי יושב עם לאונרד כהן. שאלתי אותו מה אתה עושה פה? הוא אמר שהוא רוצה לעזור, הזמנתי אותו להצטרף לצוות שהקמנו, הוא פחד לבוא איתנו להופעות. ״השירים שלי לא מתאימים, מאוד שקטים ועצובים״ הוא אמר, ״בוא ותראה מה יהיה אמרתי לו״. באותו הערב הופענו ביחד ומתי כספי ליווה אותו, הוא היה בהלם, כי מתי גאון ועשה לו עיבודים תוך כדי נגינה ולאונרד היה המום מהעיבודים״ 

***

כהן מעולם לא החשיב את קולו ליפה במיוחד, בשירו ״מגדל השיר״ לגלג כהן על קולו הייחודי ״נולדתי עם מתת הקול המוזהב״. ובשלהי שנות השישים נודע כהן בעיקר בזכות ביצוע זמרות בעלות קול מרשים כג׳ודי קולינס. למרות זאת, זכה כהן שאלבומיו יראו אור באחת מחברות התקליטים המכובדות והמשמעותיות באמריקה – קולומביה. בקרב זמרי ילדי הפרחים בקיץ האהבה, בלט כהן כשהציג חזון מוזיקלי אחר, אפלולי ומסתורי. מבקרי התקופה לא אהבו את המורבידיות והדכאון שקרנו באור אפל משיריו, ואחד מהם אף קבע שאלבומיו צריכים להגיע עם ערכה צמודה של סכיני חיתוך למתאבדים.   

ביחס לעמיתיו לחברת התקליטים – סיימון וגרפונקל, ברברה סטרייסנד, בוב דילן, ולימים גם ברוס ספרינגסטין, איי.סי די.סי וכיום אדל, כהן מכר מספר זעום של אלבומים באמריקה. בשנת 1973, שירו הידוע היה ״סוזאן״, שיר לריקודי סלואו ויותר מכך.

ח׳,  בסיס חיל האוויר רמת דוד

ב1973, הייתי בת 19. הייתי פקידת מבצעים בבסיס רמת דוד. כמו כולם גם אני הייתי מקיבוצי הסביבה, רוב הטייסים היו קיבוצניקים, וכל הבסיס הרגיש כמו מין קיבוץ כזה מוזר שבמקום גד״ש יש מטוסים.  לפני המלחמה גם היתה אווירה סטלנית, עישנו, אפילו גידלו שם בבסיס כל מיני עשבים. 

ככה גם הכרנו את לאונרד כהן. ״סוזאן״, היה שיר אהבהבים קלאסי, זה היה כמעט קוד. אם מישהו היה מציע לך לבוא ולשמוע ״סוזאן״, ידעת בדיוק למה הוא מתכוון. אם רצית אמרת יאללה, ואם לא רציתי, הייתי אומרת שאני מעדיפה לשמוע גבעטרון. עם כל זה שזה היה טייסים, היינו גם צריכות לשמור על עצמנו, כי כל הזמן היו שם דברים שהיום לא עוברים, או עוברים כהטרדה מינית,  אבל אז… ״מה את אומרת, רוצה לשמוע סוזאן?״

אבל כל זה היה בעולם שלפני. במלחמה היינו מצוברחים נורא. ביום שבת כתבנו את כל תוכניות התקיפה ולא הבנו שאנחנו שולחים את הטייסים למות כמו זבובים מול נ.מ שלא הכרנו, עם חימוש לא מתאים. היתה תחושה של בלאגן, עייפות גדולה ובעיקר ייאוש. באחד הימים נפל טיל ממטוס שחזר מגיחה, הטיל פגע במקלחת והרג שלושה חיילים, והבדיחה העגומה היתה שאושוויץ זה כאן,מתים במקלחת. 

ואז בתוך כל הייאוש הזה, אמרו שלאונרד כהן מגיע להופיע עבורנו. איכשהו הפילו עלי להיות זאת שמארחת אותו. 

נתנו לנו האנגר גדול של הליקופטרים להופיע בו. ההאנגר שימש גם כמקום שינה לחיילים שעלו מסיני להילחם בגולן, או ההפך? מי זוכר… ביקשנו שיפנו לו מקום להיות באמצע, וככה בין שקי השינה וההליקופטרים, היתה לו איזה רחבה. ואז הוא הגיע, מוזר כזה סגור קצת, הכנתי לו כוס תה, וזה קצת שחרר אותו, הוא בתמורה נתן לי חיבוק גדול, נחמד כזה, התחלנו לדבר והוא סיפר לי קצת מי זו סוזאן, לא סיפרתי לו מי היא היתה בבסיס. 

אני לא חושבת שמישהו ברמת דוד התרשם מזה שלאונרד כהן מגיע. היה לא היה בסרט של וודסטוק, אני זוכרת את ההופעה של סיימון וגרפונקל בארץ, זה היה וואו, ומרגש ועצום. אבל ההופעה של לאונרד ממש לא היתה כזו. הכרנו כאלו בקיבוצים, כל מיני יהודים או מתנדבים אמריקאים וקנדים ששרו יפה עם גיטרה במועדון לחבר, נחמדים אבל לא מלהיבים.  ככה גם הוא היה, מה עוד שהוא לא היה אריק איינשטיין או איזה חתיך מי יודע מה, הוא בעיקר לא היה ה״לאונרד כהן״ שהוא נעשה אחר כך. 
ואולי זה לא היה הוא, אלא אני, הייתי כל הזמן עייפה על סף אובדן שליטה עצמית בכל רגע הייתי עלולה להתפרק, אם הייתי ישנה שלוש שעות בלילה, זה היה אושר. לא בטוחה שהיתה בי רגישות או מקום למוזיקה שלו, שתבין, בכל מקום שהלכתי אליו הייתי מקבלת מספרי טלפון מאנשים שביקשו שאתקשר להורים להגיד להם שהילדים שלהם חיים, עדיין. היינו נערות ונערים בני 19, והיינו נמנמים מהלכים, לא פלא שהתחלתי לעשן שם אז, הדודות מהועד למען החייל, חילקו לנו סיגריות חינם, והתמכרנו להן, זה היה מצב של נרפות חושים, זמן עשן מעורפל. 

הקהל היה עצוב נורא, ישב הקשיב אבל לא עשה כלום. מסכן לאונרד, זו לא היתה אשמתו. אי אפשר היה לגעת בעצב, זה התקבל באדישות כזו, ובכל זאת הוא המשיך והמשיך. המלחמה הזו היתה מכה ולא האמנו שזה מה שקורה לנו, זה היה סוף העולם כמו שהכרנו, כמו שרצינו שיהיה, זו היתה סוף החגיגה. בדיעבד, אולי השירים שלו היו הדבר הנכון לזמן הנכון, אנחנו פשוט היינו הקהל הלא הנכון. 

***

 הנסיון לברר היכן התרחש וכמה זמן נמשך מסע ההופעות בסיני, הובילוני אל יהודה פרץ באותה עת אחראי על הבידור בבסיסי חיל האוויר בצפון, ״מיחידת הבקרה במירון ועד עמוק לתוך המובלעת הסורית ארבעים קילומטר מדמשק״ 

רגע, כהן הופיע בתוך סוריה? 

״בוודאי, איפה שהיו חיילים אמנים הופיעו עבורם. באותק תקופה אמנים התנדבו ועשו כל שביכולתם ומעבר. אני זוכר שבחרמון לא קיבלו הופעות כי היה שלג בגובה של שני מטר, ראיתי שיש חתול שלג שמעביר הספקה למוצבים, אמרתי אני עולה עליו עם האמנים, אמרו לי השתגעת? זה חמש שעות בין נקודה לנקודה, עלינו עם שייקה אופיר והפרברים. הפרברים שרו כל מה שהיה ולא היה להם במשך שעה וחצי ושייקה עמד ובידר את החיילים שלוש שעות ברצף בלי להפסיק עד שחתול השלג חזר.אין ולא היה אמן כמו שייקה, פנומן. 

עבדתי גם עם הצוות של אושיק, פופיק מתי ואילנה רובינא. אליו הצטרף לאונרד. באותה תקופה כל האמנים רצו לשרת עם הבידור של חיל האוויר, כי אצלנו הכל היה מסודר. אצל הירוקים היה מקום מפגש בראש פינה, מגיעים משאיות, אמנים, כל קציני החינוך וזה היה כמו שוק, ״תביא לי גשש, קח את יפה ירקוני״ ויאללה למשאיות. אצלנו הכל היה מסודר, לא היו חלטורות, כל היחידות ידעו שאני מגיע אליהן מראש, הייתי יוצא לשטח עם האמנים, דואג שיהיה להם אוכל, שתיה ופירות. 

איך נראה המופע שלהם? 

היו עולים ארבעת המוסקטרים אושיק, פופיק אילנה רובינא, ומתי כספי. ומתחילים לשיר קטע שהלחין מתי כספי, (פרץ נזכר ומזמר את המנגינה המורכבת כמעט מיידית) ואז אילנה היתה שרה ״ספני שלמה המלך״, ״שיר הפלפל״, ופופיק היה עושה חצי מערכון חצי מופע קוסמים שכזה, ושר את ״בלדה בין כוכבים״ ואחריו היה עולה הכוכב הגדול – אושיק לוי, ושר יפה יפה.  היו לו להיטים, ״חוזה לך ברח״, ״לא יודעים״ אפילו שירים בלדינו, ואז אושיק היה אומר הגיע אלינו זמר יהודי גדול מאמריקה, יעלה ויבוא הזמר הגדול – לאונרד כהן. כהן היה עולה שר כמה שירים עם הגיטרה לבדו או עם מתי, ואחר כך יורד, והמוסקטרים היו שרים עוד כמה שירים מסיימים.  

 איך הקהל הגיב לשירים שלו? 

תראה, לאונרד לא היה ידוע, זה לא כמו היום שיש יוטיוב, לא הכירו.  אבל שמחו שמישהו בכלל מופיע בשבילם. פעם הפילו עלי לקחת את זובין מהטה והתזמורת הפילהרמונית להופיע בשארם אה שייך. אמרתי להם אתם משוגעים? פילהרמונית לחיילים? 

אבל זה היה חשוב לתזמורת ומקח״ר הבטיחו שיופיעו, אז טסנו לשארם, וכל הדרך הייתי אומלל. פרקנו את הכלים והתזמורת הסתדרה על איזה במה מאולתרת באמצע החולות, ואני רואה שוהביאו את כל מי שהיה בבסיס, חיילי מפקדות, שומרים, נהגים טבחים. הייתי בטוח שיהיה כזה מרד. מה אתם מביאים לנו את השטויות האלו? אבל הם ניגנו דברים מוכרים כמו כרמן, וזובין מהטה עשה את זה כל כך יפה וברצון טוב שבסוף כולם מחאו להם כפיים מכל הלב.

והיו חוויות אחרות עם לאונרד?

הוא היה קצת אחר, מרחף, מעופף, אבל באחת הנסיעות פתאום שאל אם אני יכול לתת לו לירות קצת בעוזי! רק זה היה חסר לי. הייתי חבר קיבוץ חצור באותה עת, ואחרי ההופעה בבסיס ליד, רציתי שיראה את בית הילדים, לקחתי אותו ווהתגנבנו אל החדר של ביתי נעמה, לאונרד נדהם מזה שילדים גרים בלי ההורים שלהם, ואיכשהו נעמה התעוררה, והוא חיבק ונישק אותה, והיא צחקקה, ואז הגיעה שומרת הלילה והתחילה לצעוק, אמרתי לה, הלו, מה יש לך זה זמר גדול מאמריקה! והיא גרשה אותנו,  לא מעניין אותי, הילדים צריכים לישון! היום בטח היו מעירים את כולם לכבודו.

מה עניין אותו? 

הוא היה סקרן גדול, שואל על כל דבר שראה. ישנו באיילת השחר, קמתי מוקדם, ויצאתי החוצה ופתאום אני רואה שלאונרד עומד בחוץ ומתבונן בריכוז. הוא שאל אותי אם יש פה בתי כנסת, אמרתי לו חמוד, זה קיבוץ, כאן אין. אבל שמה זה חצור הגלילית, ושם יש יותר בתי כנסת מבתים. ביקש שאקח אותו, רצה לראות ולהרגיש. נסענו לחצור הגלילית אמרתי להם תשמעו זה זמר גדול מאמריקה, אמרו בסדר וקיבלנו כיפות וסידורים. התחלתי להסביר לו מה הם קוראים, ראיתי שהבן אדם מתרגש. אחד הזכרונות החזקים שנותרו מאביו (שנפטר כשכהן היה בן 10 ד.פ) היו הזמנים האלו בבית הכנסת – ״פעם לא הבנתי את המילים הנהדרות האלו ועכשיו אני מרגיש שאני שייך לעם עתיק, ואדיר, עם חשוב״. כשהגענו להר מירון הוא אמר לי יהודה, עשה לי טובה קח אותי לצפת, גם שם ביקש ללכת לבית כנסת, זה היה פשוט מסע התחברות שלו מחדש ליהדות. כשעברנו ליד ראש פינה לקחתי אותו לקבר של שלמה בן יוסף שהבריטים תלו בן 19, והוא היה המום. העיניים שלו היו תקועות במצבה, אני לא מבין איך אחרי זה איך הוא לא נשאר בארץ. אתה יודע הוא היה כמו ילד, רק שאל, הקשיב וספג. הוא התבטא הכי טוב בשירים, אני חושב שהוא הגיע לחוות את המלחמה, וזה הדהים אותו כל כך. 

יש את התמונה המפורסמת שבה הוא עומד ושר עם מתי כספי ואריק שרון מאחוריו, זוכר את זה? 

כן זה היה בהופעה במובלעת מעבר לתעלה, אריק דפק את הראש במראה של האוטו שלו, אז הוא שם תחבושת וזה הצטלם נהדר. אני אוהב את האיש, הוא היה אדם מקסים בעל חוש הומור נדיר אבל גם חנטריש גדול. פוליטיקאי ללא תקנה, סימן מטרה וחתר אליה, ועם זאת התעוזה של אריק, היא זו שהצילה את המלחמה. זו היתה תקופה קשה אבל יפה. הם תקפו אותנו, ואנחנו ניצחנו. העיתונות היתה באג׳נדה שלה: ״הפסד״, ״מחדל״, לא היה לזה קשר למציאות. זה היה הנצחון הכי גדול של עם ישראל. מלחמה הרבה יותר הרואית מאשר ששת הימים. וגם אנחנו ״הארטיסטים והפרזיטים״ בחינוך, עשינו את חלקנו.   

״יש מלחמה בין העשירים והעניים, 

מלחמה בין האשה לגבר,
יש מלחמה בין אלו שאומרים שיש מלחמה ואלו המתכחשים לה,
למה שלא תחזור אל המלחמה
קדימה אל תהיה תייר, 

למה שלא תחזור אל המלחמה,
קדימה, המלחמה רק מתחילה״ 

פ׳ – פאיד. 

נסעתי באוטובוס לחברה שלי, וברדיו התנגן ״סוזאן״  כמה סטודנטים התחילו לשיר איתו. מרוב שהתלהבתי ירדתי שתי תחנות אחרי, כך הכרתי אותו. ב73, הייתי חייל צעיר בנח״ל, ואחרי שהצנחנים חצו את התעלה, הביאו אותנו שנשמור ונתגבר אותם. כולם ידעו שההופעות הכי טובות היו בחיל האוויר, אז עברה שמועה שלאונרד כהן מגיע, אני זוכר שהלכנו ברגל במדבר בשביל להגיע להופעה. עצם זה שהוא חצה את התעלה, הרשים אותנו מאוד,  וגם אם לא כולם הכירו את השירים, והוא היה קצת דכאוני, אבל הצניעות והאישיות שלו חיברו אליו. יש אנשים שקונים את עולמם בהופעה אחת, ראיתי את מאיר אריאל מופיע בירוחם מול עשרה אנשים, וזה היה אותו הדבר, הוא דיבר אלינו, ועלינו. היתה בו איזו כנות שנגעה והרגישו את החיבור שלו להיסטוריה היהודית כאן. גם בהופעה שלו ברמת גן ב2009, מכל השירים מה זוכרים בסוף? את ברכת הכוהנים שהוא עשה לאיצטדיון שלם.

**** 

ב74, הוציא  כהן את אלבומו הרביעי – ״עור חדש לטקס ישן״ בו ניכרה השפעת המלחמה על שיריו. צליל האלבום היה חשוף, אך קצבי ופחות קודר מקודמיו. דימויי מלחמה וקרבות נכחו בפואטיקה של בעבר, והוא אף ביצע את שיר הפרטיזנים. אך התחושה היתה שבאלבום, פרט כהן את מוראות המלחמה עם גיטרת מפוייחת ודרבוקה. 

״ביקשתי מאבא,
אמרתי לו, אבא שנה לי את השם
שמי הנוכחי,
מכוסה מפחדים, זוהמה, חרטה ובושה
ואהובי, אהובי אהובי, חזור אלי… ״

השיר שמזוהה יותר מכל עם מסע ההופעות של כהן בסיני הוא lover lover lover, בגרסה המקורית השיר נפתח בשורה – ״ראיתי את אחיי נלחמים במדבר״. אושיק לוי זוכר שהשיר נכתב בין רגע בין שתי הופעות בתחילת המלחמה בבסיס חצור, חלק מהצופים זכרו את כהן כמאלתר את דרכו עם השיר לאורך המדבר, כפי שנהג  לעשות באלבומי ההופעה שלו מאותם השנים. השיר חריג ביצירתו המוקדמת של כהן. המקצב הרקיד בצרוף ההרמוניה היהודית, מעלה את החשד שכהן כתב שיר ים תיכוני כולל מקום למחיאות כפיים, כדי להתמודד עם מוראות המלחמה, ולהניע ולהרים את הפנים העייפות שמולו.  

אחלמה פרץ – בסיס בקרה חיל האוויר רפידים. 

הייתי חיילת ביחידת הבקרה ברפידים, הבסיס  היה על ג'אבל גבוה ועבדנו ללא הרף, טווחנו על ידי כוחות המצרים, ולכן הוחלט שכל החיילים והחיילות בבסיס ישנו בבונקר תת קרקעי שנבנה מתחת לאדמה. באמצע המבנה היה חדר גדול כמו אמפיטאתרון ריק מבטון. ופתאום ברבע לחצות, פותח אחד הליצנים של הבסיס את הדלת ואומר שבאחת בלילה ליאונרד כהן יופיע בבונקר מתחת לאדמה. ואני לא מאמינה אבל הולכת לראות ובאמת באחת בלילה, לאונרד עם הגיטרה פשוט ניגש אל המיקרופון ומתחיל לשיר. ידעתי שהוא יהודי וידעתי שהיו לו קשיים עם ישראל, אבל שם הוא נראה מחוייב לחלוטין. 

הוא לא היה דברן גדול, בין לבין אמר איזה משפט או שניים, ואני זוכרת שהוא אמר משהו על ירושלים, ומישהו צעק לו ״ירושלים לנצח״. אז לאונרד חייך ואמר – ״לנצח זה הרבה מאוד זמן״. הוא שר ושר במשך שעה וחצי, אני זוכרת שבלהתראות מריאן, החיילים עמדו והתחבקו וזזו מצד לצד, ושרו איתו. פשוט לא רצינו שילך.  

וצילמת אותו?

בחייך, למי היה אז מצלמה….

*** 

״ומי באש? ומי במים? 

מי בשמש יום? ומי בליל שחור?

מי בארבע מיתות בית דין? מי במשפט העם?

מי בחודש מאי מרטיט, מי בדעיכה איטית

ומי הוא זה אשר קורא לי?״ 

נ׳ בית חולים רמב״ם, חיפה. 

אחי נפצע ביום השלישי של המלחמה, נכנס לו רסיס מהגרון והלסת התרסקה לו כליל. באתי להיות עם אחי, הוא עדיין לא דיבר אבל אני זוכר שחלק מהחברה במחלקה של פצועי הלסת, כבר התחילו אפילו לדבר, אז אני מעריך שמבחינת הזמנים, זה היה משהו כמו שבועיים לאחר המלחמה. פתאום חלפה שמועה במדרונות המחלקה, אומרים שליאונרד כהן מגיע להופיע. ובאמת, אחרי כמה רגעים, אני רואה אותו מגיע, הולך לבדו בלי צוות בידור, הוא והגיטרה.
אחי אושפז בביתן האחרון לכוון הים, בחוץ היתה היתה רחבת בטון, והוחלט ששמה תהיה ההופעה. זה היה סוריאליסטי לחלוטין. אחיות הוציאו מיטות על גלגלים, אנשים חבושי ראש עם מוט אינפוזיה מדדים לעבר הרחבה, פצועים מתגלגלים על כסאות גלגלים, ובתוך כל זה לאונרד כהן, שהכרתי רק מהתקליטים בחדר שלי, יושב במרחק מטר ממני. הוא היה נרגש מאוד, נראה חיוור ומתוח, היה ברור שהוא חווה דברים קשים והמראות שמסביב לא היו קלים. צריך לזכור שבאותם ימים הדכאון היה רציני, התחושה היתה שהפסדנו במלחמה, הרבה אמנים הגיעו לבית החולים. היו כאלו שהגיעו ישבו בחדר ושרו לאדם וחצי, שלא הגיב להם. מסביב ללאונרד היו המון פצועים, חלק מהם אנשים שהיחידה שלהם לא שרדה, הרגשתי שהוא היה בשוק מזה שהוא בבית חולים, אתה יודע זו היתה חוויה קשה. הוא לא דיבר הרבה, לא היה קהל שידבר איתו, הייתה אווירה קשה. לאונרד שר הרבה שירים, חלק אפילו אני לא הכרתי, ואז הוא שר עם הרבה רגש שיר שמאוד אהבתי: "שירו של יצחק״, שיר על העקדה, היתה לי תחושה שהוא נכנס למצב רוחני, משהו עמוק בו זז.  

הוא סיים את השיר, והציג את השיר הבא כשיר חדש שכתב זה עתה. אני לא יודע, אולי זו היתה הפעם הראשונה או השניה שהוא שר את זה, והוא התחיל לשיר את ״מי באש״. תוך כדי שהוא שר, ירדו לו דמעות, שכן כל פצועי הפה והלסת, אלו שלא יכלו לדבר, והכירו את המילים מהתפילה של יום הכיפורים, .התחילו לנהום ולגעות עם מה שיכלו ומה שנותר להם. מין מקהלה שבורה, הכל הרגיש כמו משהו מתוך חלום.  כל אווירת הנכאים הזו מצד אחד, ומצד שני איזו התרוממות רוח, שמישהו בסדר גודל שלו חווה ונותן לרגע הזה מילים וצלילים. הוא סיים, הביט סביבו ואמר שהוא מייחל לשלום. זה היה רגע נדיר, הוא היה איש גדול והיתה לו נוכחות גדולה, הרבה מעבר לזמר.  

*** 

אושיק לוי: בכל מקום שאליו הגענו, כהן רצה להיות חלק מהיחידה, בחיל האוויר, בחיל הים, בשיריון, הוא ממש התעניין בכל מה שעשינו, מאוד סקרן לגבי מה שקורה כאן, שאל המון שאלות, לא הפסיק.  

כשניסיתי לברר מה עשה כהן כשלא הופיע מול כוחות צה״ל בחזית, סיפר יהודה פרץ שלאורך התקופה הוא היה מוריד את כהן בפתח מלון ברחוב הירקון צמוד לשגרירות האמריקאית. בביוגרפיה שכתב, מתאר איירה נדל את כהן המעביר את לילותיו בשיטוטים ברחבי הכרך, נע בין אהבות מזדמנות ובדידות בית המלון.  לאחר כחודש וחצי של הופעות עם הצוות ולבדו, ניסה אושיק לוי לתאם סיבוב הופעות נוסף, אבל כהן סרב ואמר ״כשמגיעה הדיפלומטיה, אני פורש.״

כהן פרש מהמלחמה, במקום לשוב הביתה אל אשתו ההריונית, שם את פעמיו לאדיס אבבה באתיופיה, לחזות בהתפרצות מלחמת האזרחים באתיופיה. שנתיים לאחר מכן, יסביר כהן מדוע נסע לשם: ״במשך זמן מה, הייתי משוכנע שלא אוציא עוד אלבום, חשתי שהייתי גמור ככותב שירים. השירים סרבו להגיע, אז הלכתי להשתזף באתיופיה, אבל איך שהגעתי לשם, ירד עלי גשם. כך היה גם במדבר סיני.  למזלי, לאורך כל התקופה היתה עימי גיטרה קטנה. שם, חשתי שהשירים שוב מגיחים ממני.״ 

לא ברור מה הסיבה אשר משכה את כהן באותן השנים אל איזורי הסכנה שוב ושוב. האם היתה זו יד מקרה ממוזלת להפליא? משימות סודיות? התניות חבויות באישיותו? ואולי הסיבה היתה פרוזאית בהרבה, ״בכל הנוגע ליחסים, אני מוצא שהדרך הכי טובה לגרום להם להאריך שנים, היא פשוט לא להגדיר אותם…״ ברצונו להיות טרובדור נודד, נמלט כהן משגרת חיי המשפחה הרחק אל גבולות הסכנה. שנים לאחר מכן יעיר באירוניה על התקופה ש״נשים מרשות לך לצאת מהבית רק לשני דברים. לעשות כסף, או לצאת למלחמה״. בין אם כך או אחרת, מה שברור הוא שבזכות המסע הזה, זכה העולם בכמה משיריו היפים ביותר. שכן עבור כהן באותם שנים, כשהתותחים רעמו, המוזות זימרו חזק מתמיד.  

״סג״ם כהן, היה המרגל החשוב ביותר שלנו, 
נפצע במהלך שירותו, כשהצניח סמים לקוקטיילים של פידל קסטרו, 
מנסה לשכנע אותו לעזוב הכל ולחזור לשום דבר מיוחד 
כמו חדרי המתנה, תור לכרטיסים, התאבדויות כדור מוכסף 
ועוד צורות של שעמום, המפורסמות כשירה״