הטבע משתלט לאט. שולח את אותו תו בציוץ הציפורים, מדי ערב ובוקר מסמן – אני מגיע. ממרפסת ביתי, אני רואה כלבים משוטטים לאיטם באמצע הכביש, שומעים רעש מנוע מקרי מתקרב לעברם, מרימים את ראשם מופתעים על החיה המכאנית, שכמו נכחדה. שני ילדים רצים בכביש הריק,  כל זה משחק מבחינתם. מהמרפסת, שכן זקן מניד ראשו בביקורתיות.
ימי קורונה, בחוץ העולם מאט, בפנים הזמן מזמן אפשרויות. עשיתי סדר בארכיון הדברים שנשארו תקועים בזמן. כך מצאתי שיר ישן של להקת lenses, אותה הפקתי בתחילת שנות האלפיים, ובה הייתי גם חבר, לפרקים.
אם נוריד את עניין ההצלחה, שנות העבודה המוזיקלית עם lenses, היו עבורי כמו להיות בביטלס.  נכון לא היו מספיק מעריכות, ובטח ובטח שלא היה מספיק כסף לכלום, אבל במובן האחד שחשוב באמת – היצירתי, התחושה היתה שכל שיר הוא הרפתקה חדשה אל תוך הלא נודע.
השירים שג׳ואן ספאדי כתב היו מבריקים. שיקוף הייחודית באישיותו שהתחילה במוזיקת גראנג׳ ואינדי אמריקאי,ונגמרה במוזיקה ערבית.  כל התאפשר לי כמפיק ושותף ליצירה, לפרוש מרחב התנסות שבו לא היה ברור לאן נגיע, אבל תמיד הלכנו רחוק. ג׳ואן ושותפיו המוזיקליים השונים בלנסס (איתן פישר ויוחנן קרסל בראשון, אלעד שופן מהשני ועד הסוף, בראכת אבו טאפש וחזי בשני, שי הורנשטיין בשלישי,  ואנוכי לפרקים)  השילוב של כל ה עם הרצון שלי לשבור כל גבול וקצה של מה נכון ומה אסור במוזיקה כנגד המגבלות טכניות שנבעו מהכלים שעמדו לרשותינו באותו זמן.