השלג ירד והשחיר את הדרך בענפים שבורים וסופות מתגברות. כמה שעות לפני כן היום סטה ממסלולו הבטוח. פליטת כדור בתוך המבנה. המוות פספס בסנטימטרים, ונגמר בציחקוקים של האדיוט. 'מה, רק ניסה להרשים את אחת החיילות', אמרו שאר החיילים, בתור מפקדו, נשלחתי ללוות את החייל להישפט… סע עכשיו, אסור שנוותר לו, זה מקרה חירום. הלב שלי התמרד – אבל צפויה סערה – אף אחד לא מת מקצת גשם השיבו המפקדים ונעלמו לבתיהם.

תחנה מרכזית באר שבע, הברזלים קפאו, החייל היה משועשע, האוטובוס נשף אדים חולים על האספלט השחור. אני חייב לעשן אמר החייל, לא, היית צריך לחשוב על זה לפני שפלטת כדור, התעקשתי מטיל עליו את מלוא המועקה…
חלונות האוטבוס האפירו, הנוף נעלם במחשבות, ככל שהצפנו האוויר התקרר. לאחר ארבע וחצי שעות של שתיקות דרכים גשומות, תובנות ברד ניטח ותהיות מושלגות כל הדרך מבאר שבע לירושלים. החייל הסתובב אלי: נו, יהיה משפט, איך יהיה? חייך ברשעות, הרדיו קרקש – תשמעו, ירושלים נצורה, אמר הנהג בלטרון. לחזור לבאר שבע? לא ולא, סע לירושלים התעקשו שאר הנוסעים. החייל ואני קללנו אותם בשקט.
לאט לאט, המשכנו אל עבר סוף העולם, מרחוק זהרו האורות מעל בנייני האומה, הגענו עמוק אל לב סערת השלגים הקשה ביותר שהעיר חוותה אי פעם, הבטנו מסביב, והכל היה כלום. לילה קדוש בשחור ולבן עם מעט אורות הבליחו במרחק. לא היה בסיס, לא תחנות להגיע, לאן עכשיו שאל החייל? איפה המשפט? מי השופט? לעג…
תלך כבר, שחררתי אותו, תלך…

הוא לא היה צריך שכנוע, בצעדים קלילים נעלם אל תוך הלילה. נותרתי לבדי לא היו אוטובוסים שיצאו מהתחנה השלג נערם בכל מקום צחור כחופה ומעורפל כהינומה, מכה בי תובנות קרח ודוקרן – הנה נתקעתי בירושלים העיר שעליה הטלתי חרם ורק בגללה. רגליי הובילו אותי במורד רחוב עזה, אל עבר ביתה. ידעתי שהיא לא תפתח את הדלת, אבל לא היה לי לאן ללכת פרט לשוב אל הטראומה.
כשהגעתי לעמק המצלבה, מישהו בהנהלת מזג האוויר החליט לשנות את התפאורה. הלילה הצטלל בבהירות שקופה להדהים, העננים נעלמו ורק ירח מרושע הטיל את זרמו השפוך על ביצת השלג הלבן, עצים עתיקים נסרגו והאפירו באדים, כמה שעות לפני כן ילדים ניסו לערום שם אדם בשלג, אך כשהגעתי הוא כבר הפך למפלצת. בזעמי העולם הצטמצם לקור, לובן סיכות מייאש, וחוסר כיוון מוחלט, פרט למקום שאליו משכו אותי רגלי. בין כל זה הופיע הרצון להשתין, להוציא מתוכי את כל זה, להתנקות…
פתחתי את המכנסיים הצבאיות, הקור היה נוראי, הטיפות החמות נפלו כמטח יריות חומצי על השלג, כל טיפה שנחתה סימנה את עומק השלג כמי תהום מוזהבים, נסערים ועכורים. לכשדעך הזרם והפך לזרזיף, ראיתי שהזרם סימן את מה שלא רציתי להעלות על בדל שפתי, הבטתי על מרבד השלג שעליו נפרס לפני שמה. צרוב ומומס בחורים ודמעות שתן כהות על השלג הלבן, מעולם לא שנאתי את מה שאהבתי יותר מבאותו הרגע.