עד היום, למרבה הצער, לא נכתבה ההיסטוריה של מוזיקת הפופ החשמלית במאה העשרים. זאת אומרת נכתב המון עליה ועל כוכביה, אבל על התופעה כתופעה היסטורית, עם פרספקטיבה ומבט מהצד, לא נכתב עדיין.
הסיבה היא פשוטה כל היסטוריון רוצה לראות התחלה אמצע ובעיקר סוף.
מאחר ואנו בשלהי עידן הפופ החשמלי, (העתיד הוא דיגטלי, ואני לא מתכוון בפורמטים, אני מתכוון במוזיקה עצמה, זמרים דיגטלים, להקות דיגטליות וכדומה, בדוק את מצעדי הפופ של יפן וסין)
הערכה שלי היא שההיסטוריון שיכתוב על מוזיקת המאה העשרים, משחק עכשיו בגן הילדים איפשהו מסביב לפלנטה, וכשהוא יכתוב את התיזה שלו, הוא יתייחס אל שנות השישים והשבעים של המאה העשרים בתור תאונה מדליקה להפליא.
עידן מוזר של חידושים והמצאות, בדיקת גדולות ונסיוניות כערך. עידן בו אנשים קנו תקליטים שהשמיעו צעדים עוברים מימין לשמאל בין הרמקולים, עידן שבו אנשים קנו אלבום קונספט על הדכדוך הבריטי רק בגלל שצלצול השעונים נשמע כל כך אמיתי, שפעימת הלב בהתחלה הלחיצה אותם ועשתה להם חשק לעשן גראס, בסופו של דבר, המוזיקה היתה כל כך מגניבה ומיוחדת בגלל שתי סיבות עיקריות -הראשונה, כל שנה נולד חידוש טכנולוגי חדש, וטכנולוגיה חדשה בחיתוליה, יוצרת גל של מוזיקה מעניינת הבוחנת את השימוש בטכנלוגיה חדשה, כפי שילדים מבריקים חוקרים צעצוע חדש על ידי הפיכתו על הראש ובדיקת מה קורה אם הוא נזרק מקומה רביעית למטה.
הבעיה השניה היא יצירת הנוסחא – בבסיסה מוזיקת פופ היא אמונה יוקדת שיש שפה אוניברסלית שבה מדברים כל בני האדם על הפלנטה. התחושה ששילוב מסויים של תופים, באס, שירה ועוד כלים יכולות ליצור המון המון כסף, היא שהניעה מאות אלפי מוזיקאים,מפיקים,ברוני פשע, אנשי חברות תקליטים, ילדים תמימים, לעשות כל שביכולתם לפענח את הנוסחא הזו.
הבעיה היא שברגע שהטכנולוגיה הפסיקה לספק כלים חדשים למוזיקאים, כל מה שנשאר היה לגבש את הנוסחא הסופית וללכת ולפרוש. זה מה שקורה בעשור וחצי האחרון, עקרונות השדה והשיח המתבקש הובנו, ונוסחו בצורה כה דרקונית שגם להקות אלטרנטיביות להחריד משחקות לפי החוקים האלו.
התוצאה היא אחת
עולם המוזיקה נמצא בקפאון כבר כמעט עשור שלם.
העובדה ששנות האלפיים לא יצרו שום צליל משל עצמן, שום צליל או קונספט סאונד שאפשר יהיה לחזור אליו ברטרו בעוד כמה שנים, מעידה אלפי מונים, על כך שהיום בו המוזיקה מתה, כפי ששר דון מקלין, לא היה אי שם בשנות החמישים, אלא ממש כאן, מעבר לכתף שלנו, איפשהו בשנה שנתיים האחרונות.
ברוכים הבאים לעידן הקוקה קולה של המוזיקה,
מסדרון ארוך ואינסופי של פרסומות מדליקות, שלטים מבהיקים וכוכבים נוצצים שמאחוריהם מתחבא אותו משקה דלוח,מזיק לבריאות, משמין ומעצבן שאף אחד, פשוט לא מצליח להיגמל ממנו.

אז בכל דור ודור קם מישהו ואומר שמה שהיה כאן קודם היה נפלא ועכשיו זה נורא ואיום.
האיש הזה, הוא לא אני.
המוזיקה לא הדרדרה, היא נתקעה, היא נחנקת, היא בפרוש גוועת. אבל לא, היא לא מתדרדרת, היא כבר מזמן מעבר לקצה התחתון של המדרון, בנפילה חופשית אל האין הגדול.
קל להגיד שכל מה שנעלם זה מדורת שבט זו או אחרת שתסמן את גבולות הקנון. לפי התיאוריה הזו, אי שם בחושך הגדול מתחבאת לה מוזיקה חדשה שכמותה לא שמענו עדיין, מוזיקה נפלאה עם מקצבים חדשים, צלילים חדשים, מילים שעוד לא נאמרו, ושירים שכמותם לא שמענו.
איפה הם?
הטרגדיה הגדולה של הרשת, היא לגלות כמה עלוב נראה חלום ה"אולפן לכל פועל" כשהוא מתגשם. תחרוש את המייספייס, לך אל כל אתרי ה-MP3 שיש שם בחוץ, לך אפילו למצעדי השנה של כל הפיטצ'פורקים ושאר המגזינים האינטרנטים של האלטרנטיבה ותגלה שהכל, אבל ממש הכל, נשמע כמו, לא בדיוק, אלא ממש כמו…, מתכתב עם…, הכלאה של ושל…,
תכלס, כל להקות הקומבינה האלו, לא יצרו עדיין שום תקליט מהפכני כמו ריבולבר, שום אלבום פורץ דרך כמו הוולווט אנדרגראונד הראשון, שום אלבום מופתי כמו דרק סייד, וזה לא בגלל שהם לא רוצים.
זה פשוט, בגלל שהם לא יכולים.
בוא נבהיר את זה. זה לא שהם לא יכולים לעשות זאת בגלל שהם מוכשרים פחות. חלילה, היום יש מוזיקאים מוכשרים יותר מאי פעם בעבר, זמרים מושלמים, נגנים מופלאים, מעבדים גאונים, טכנאי אולפן שאלוהים יושב להם על הכתף ומפיקים שמכירים את כל הקלסיקות שאי פעם נוצרו. ועדיין בסופו של סינגל,  שיר אחר שיר,  מייספייס אחר מייספייס,  הכל נשמע כאילו שמענו את זה כבר מיליון פעם, ואם לא מיליון פעם אז זה נשמע רק כמו הכלאה של משהו ששמענו מיליון פעם עם הכלאה של משהו ששמענו רק חצי מיליון פעם.
מייגע?
אין לך מושג, במשך שנים הייתי צריך להקשיב לכל המוזיקה הזו, לכתוב עליה משהו בעל ערך, לנסות לברור מה גורם לה להיות טובה ומה פחות, הטרגדיה הגדולה היא שבסופו של דבר אותה סקרנות ונסיוניות שכל כך מתלהבים ממנה אותם חובבי סיקסטי-סבנטיז-אייטיז-ניינטיז בצרוף הצלחה מסחרית (כסף , אוה, הרבה הרבה כסף) שגרמה לעולם המוזיקה להיות כל כך משמעותי בשנות השישים והשבעים,גרמה לכך שכיום אנו נמצאים בעולם שאפילו הגבולות הרחוקים ביותר שלו כבר מופו, אין יבשות חדשות לגלות, אין תעלומות חדשות לפתור,הכל כבר נעשה, ולפחות מיליון פעם.
בריאן אינו אמר פעם משפט שסיכם את כל המוזיקה הנסיונית, מעבר לעובדה שרוב הנסיונות אינם מצליחים, הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד מנסיון שנכשל,הוא לא לעשות את הניסוי שוב.
כפי שיודע כל מי שעובד באולפן ההקלטות, עולם המוזיקה של היום הוא עולם מוזיקה מהונדס גנטית ברמות שקשה להאמין. הנסיונות של העבר למדו אותנו איך להכליא באס ותופים בצורה מלהיטת יצרים. איך ליצור גיטרות שנשמעות כמו פסנתרים מתרסקים על השמש ולהפך, איך לגרום לכל זמר לא לזייף, איך ליצור חומות צליל מושלמות ועוצמתיות ברמה שהדעת לא סובלת, איך לגרום לכל מתופף לשבת בקצב, איך לעזור לכל כותב מילים עם שלוש מאות אלף ספרי עזר לכתיבת שירים.
אבל זה בדיוק העניין, ברגע שאתה יודע מה אתה מסוגל לעשות, אתה פשוט לא יכול לעשות את הבלתי אפשרי.
המוזיקה של היום איננה מוזיקה המקרה, היא מוזיקת האפשר, מוזיקת המיצוי, מוזיקת הצורך, וכמו שדילן כבר ידע מזמן, יש נשים שיודעות מה אתה צריך, ויש נשים שיודעות מה אתה רוצה, עם מי אתה היית מעדיף לבלות את הלילה?
בניגוד לפוקוימה שטען שההיסטוריה מתקרבת אל קיצה הטוטאלי ולקפאון נקודתי.אני טוען שאנחנו כבר רוקדים פולקה עמוק עמוק בתוך הקפאון הזה. ברור שיש אלבומים טובים, ברור שיש שירים נהדרים שנכתבים מבוצעים גם היום, ברור שגם מחר בערב יעלו עוד כמה אלפי זמרים לבמה ויתרגשו עד עמקי נשמתם לשיר "אני אוהב אותך" בפעם המיליארד ואחת. זה לא משנה את העובדה שאלו ישרו תמיד רק אלבומים טובים במובן הרע של המילה, ותו לא. המוזיקה תקועה.
הנסיון של מוזיקאים, מפיקים, חברות סלולריות, וחברות תקליטים לעצור את הנפילה חופשית הזו משול לנסיונו של הברון מינכהאוזן לחלץ את עצמו ואת סוסו מהביצה על ידי משיכת שערו כלפי מעלה.
משעשע, כן.

עובד? לא.
לטעמי התקווה היחידה שיש לעולם המוזיקה קשורה לשתי אפשרויות. האחת, היא המצאת טכנולוגיה חדשה ומהותית. טכנולוגיה שתוכל לגרום למוזיקה להיווצר בדרך אחרת בצורה משמעותית. משהו שיוכל להזין את העולם הזה בעוד כמה גבולות לשבור ובעיקר בעוד כסף.
וההימור היותר גדול שלי הוא דווקא על האופציה השניה, אני מקווה כל בוקר להיסט משמעותי של ציר המוזיקה העולמי מהמערב אל המזרח הרחוק (או התיכון).
זה ישמע לך מוזר אבל לטעמי הביטלס הבאים לא יגיעו מאנגליה, מבחינתי רן שם טוב ואיזבו הם יורשים הרבה יותר טובים לכתר מאשר אואזיס או כל החקיינים שלהם.
אם אתה רוצה לשמוע את קורט קוביין של ימינו אל תבזבז את זמנך על קינגס אוף ליאון, לך להקשיב לג'ואן ספדי ולהקת לנסז, אגב, הוא שר בערבית. לך לשמוע את אביב גדג', את גבריאל בלחסן, את אהוד בנאי, ולא בגלל שהם ישראלים, אלא בגלל שהם עושים דברים שלא תוכל לשמוע במוזיקה העולמית.
אבל כל אלו הם רק הקצה הלבן של הקרחון. שאר הקרחון עשוי להיות הרבה יותר צהוב.
אני מחכה ליום שבו ברשת גימל (או ב-88) יהיה ג'ינגל – מ-קו-ם ר-א-שון סין!!! שכן לטעמי האש הגדולה שהתחילה לבעור בשנות החמישים-שישים-שבעים בצפון אמריקה ובאנגליה, היא אוסף גחלים עוממים. אולי זיק ממנה הצליח לעוף הלאה ונחת בשדה קוצים אחר, אולי…