יש לי וידוי. אני מכור קשות. אני אודיופיל. או במילים אחרות אני מאוד אוהב מוזיקה, אבל פשוט מכור לסאונד שלה. תמיד הייתי כזה. עוד בסבנטיז כששמעתי תקליטים במערכת הביתית שלנו, הסתקרנתי להאזין לכל רחש ותדר, מנסה להבין איך יוצרים את הקסם הזה. כך הפכתי למוזיקאי ומפיק באולפן ההקלטות. אך יחד עם הבחירה הזו הבנתי שמוזיקאי אינו מקצוע אידאלי לאודיופיל, עדיף להיות נסיך סעודי, שכן כמוזיקאי, סביר להניח שאף פעם לא יהיה לי מספיק כסף לממן את ההתמכרות שלי לסאונד משובח.
וזו התמכרות יקרה להפליא, מכל התחביבים המוזרים שאדם יכול לבור לו, אודיופיל אמיתי הוא אדם שכל חייו רודף אחרי חלומות וזכרונות עם רשת חוטי תיל קרועים, וכיסוי על העיניים. מדובר במרדף אינסופי אחר משהו מעורפל וחמקמק שנקרא הצליל המושלם , צליל שכנראה לא קיים אבל אתה כל הזמן שואף אליו, והמחיר של זה הוא פנומנלי. זהו עולם שבו כבל קומקום, כלומר כבל חשמל נמכר ב1200 דולר למטר, והכל כדי להזיז  את האלקטרונים ב-0.000000001 אחוז יותר מהר מכבל רגיל.  שלא לדבר על חלומות על רמקולים שעולים מאה וחמישים אלף, כדי לשמוע את כל החומר האפל שמתחבא בין כלי לכלי.
אבל כמו בכל עיסוק מיסטי, המרדף אחר הצליל המושלם הוא גן עדן לנוכלים ומוכרי רוחות הרפאים של הסטראו. יש אינסוף מוצרים שכולם מתחרים על מוחו הקודח של האודיופיל ומשתמשיםמבטיחים לו שאם ירכוש אותם, הוא יתקרב עוד מעט אל הצליל המושלם.

האמת המרה היא שבבסיסה אודיופיליות הוא תחביב מיזנטרופי לסוציופאתים. שכן אודיופיל אמיתי מעצב לעצמו  נקודת האזנה מושלמת בחדר מושלם עם חול ים על הרצפה, וכורסא במידות המדוייקות להאזנה, בדיוק במילימטר הנכון בין הרמקולים, שם ישב וישקע מול המוזיקה ובתוכה בצורה מושלמת כך שהמרחב הסטראופוני יפרש בפניו כקריעת ים סוף במלואו, וישים אותו היישר במרכז ההתרחשות. צדק חנוך לוין כשאמר שאין מקום לשניים על עמוד חשמל, ובעצם התכוון לכורסאת ה"סוויט ספוט" של האודיופיל. למעשה אודיופיל רציני, רודף כל חייו אחר הצליל המושלם עבור נקודה קטנה בחלל, שבין שתי אוזניו.
גם כשאודיופילים מתארחים אחד אצל השני, הם בעיקר יושבים בשקט מול המוזיקה,  מסוגרים ומעונים בעולמם מלא התמיהות והרדיפות אחר החומר האפל של החלומות, כורים את אוזניהם לקלוט כל תנודת אויר בחדר, שותקים ביחד ומתבודדים עם הצלילים.
ואם זה לא הספיק כדי להחשב למיזנטרופי, הרי שאין דבר יותר מדכא משיחה של אודיופילים. בעצם יש, אם יש משהו שגורם לאוזניך להצלות מהחום של עצמן, זה ויכוח בין אודיופילים על סאונד. שכן היכולת שלהם לתאר את הצליל במילים משול לויכוח בין אנשים עיוורים מלידה איזה צבע עדיף, כחול או טורקיז.

אחד אל חברו כדי לשמוע את המערכת שהוא הרכיב. בכמוזיקה היא עיסוק מיז. ל ארוך זה עולםמצד שני תמיד קראתי על הציודים היקרים, קטלגתי במוח שלי ושמרתי את זה באיזה תיבה.

הערב בקרתי ב"זיפ" שהיא חנות סטראו קטנה ומדליקה שחברי היקר, זיו פרלמן, פתח בנס ציונה, והנה בין יתר הדברים שבחנות מונח נגן קומפקט דיסק משומש.
בשלב הזה חמישים אחוז מכם כבר מגחכים, פחחח נגן קומפקט דיסק, מה תעשה איתו? פנקייקים?
אבל מה שאתם לא יודעים זה שהקומפקט הזה הוא של חברה שעליה פינטזתי שנים, חברת לין – LINN הסקוטים. הכררתי אותם כחברה שהפיקה את הדיסקים הראשונים של להקת הבלו נייל, הרכב קסום עם סאונד מופלא, כשאף חברת תקליטים לא רצה אותם, LINN לקחו אותם כפרוייקט ויצרו עימם דיסקים מופלאים מוזיקלית ואודיופילית.
כשהקומפקט הזה של לין מהחלומות הישנים שלי. יוצר אי שם בסוף הניינטיז תחילת שנות האלפיים, הוא עלה כמו מכונית קטנה. השנים שחלפו והעובדה שנגני דיסקים כבר אינם מוצר מבוקש במיוחד, גרמה לכך שמחירו ירד לאיזור מכונית צעצוע מושקעת. או במילים אחרות, יכולתי להרשות לעצמי להגשים קצת חלומות.
שבתי הביתה חברתי אותו אל המערכת האולפנית, ומאז אני לא יכול להפסיק לחייך מאושר ולשמוע עוד ועוד מוזיקה מאלפי הקומפקטים שישנם כאן בביתי.
זה נשמע כמו חלום, אכן אמת בפרסום, זה הצליל הכי קרוב לתקליט ששמעתי מתוך קומפקט עד היום פשוט נגן לא יאומן.
עכשיו הרבה מכם בטח חושבים לעצמם – מה זה השטות הזו לבזבז כמה מאות שקלים על נגן תקליטורים כשכל מחשב יודע לעשות את זה בדיוק אותו דבר, וכאן מתחילה הבעיה, הם לא, זה לא נשמע אותו דבר כמו מחשב, למעשה זה נשמע כל כך גרוע, אבל אף אחד לא יודע את זה. למה?
כי אנשים כבר שכחו איך מוזיקה טובה נשמעת בסאונד טובץ .
בקיצור אם אתם צריכים המלצה ללמקום שירפא את הנטיות האודיופיליות שלכן, לכו לזיפ, בנס ציונה, תגידו שדויד שלח אתכם, לכו לשמוע, החיים קצרים מדי בשביל לבזבז אותם על צליל בינוני.