למרות שזה נראה כמו הרמה להנחתה, לא צפיתי את התגובה של אלו שלקחו ברצינות את ההערה הצינית שלי בפוסט הקודם על זה ש"מכרתי את נשמתי לשטן ועכשיו אני רק מחפש את מנהל החשבונות שלו כדי שיוציא לי את הצ'ק".

במשך חיי יצא לי להרהר לא מעט במיתוס הבסיסי ביותר של הרוקנרול. אותו מיתוס שמאוחר יותר גיליתי שהושאל מהבלוז, ששאב אותו מימי הביניים מסיפורו של ד"ר פאוסט, האמן שמכר את נשמתן לשטן, שבסופו של דבר, או בראשיתו, שאוב המיתוס הזה מאיזור הדמדומים שבין הדמיון למחשבות, המקום שאליו מתנקזים כל התשוקות והפחדים שמהם יצרו אבותינו הקדמונים את שלל המיתוסים והאתוסים שעל פיהם אנו חיים במידה זו או אחרת, עד היום.

בגיל 19 לא הכרתי את ד"ר פאוסטוס. אני נחשפתי אל אותה עסקת חצות מפוקפקת דרך ההערצה של קלפטון, הרולינג סטונס, דילן ןלד זפלין, לשיריו ולדמותו הגלמודה של  רוברט ג'ונסון, היורד על ברכיו בצומת הדרכים בחצות הלילה, כדי למכור את נשמתו הנצחית לשטן בתמורה ליכולת נגינה ושירה על אנושית.

אותם מעריצים ולהקות קאברים גנובות של רוברט ג'ונסון הפכו אותו ואת המוזיקה שלו לנחלת הכלל. אגב, כל מי שמתחיל לחפור באדמה הדשנה של בלוז הדלתא, מגלה די מהר שג'ונסון העתיק את ספור צומת הדרכים מנגן בלוז אחר העונה לשם טומי ג'ונסון. כאן המקום לשבח את עבודת התחקיר המפורטת של האחים כהן, שב-"אחי איפה אתה?" עשו צדק היסטורי עם הג'ונסונים. בסיצנה שבה שלושת האסירים הנמלטים אוספים מצומת הדרכים נגן בלוז שעשה עסקה עם השטן, הבלוזיסט עונה לשם  – טומי ג'ונסון.

אין זה מקרי שרוברט ג'ונסון ולא טומי ג'ונסון, הוא זה שזכה להפוך לאב הקדמון של הרוקנרול ולהנציח את מיתוס העסקה עם השטן בצומת הדרכים. בניגוד לבלוזיסטים אחרים מאותה תקופה, ג'ונסון לא הסתפק בלספר את סיפור מכירת נשמתו כחלק ממערך יחסי הציבור שלו מפה לאוזן ברחבי הדלתא. ג'ונסון הפך את הסיפור לציר מרכזי ביצירתו. שוב ושוב פרט ג'ונסון את פרטי העסקה והשלכותיה על חייו בשיריו. ג'ונסון שר על כלבי הגיהנום שבעקבותיו, על השטן שדופק בדלת ביתו ואומר לו שהגיע הזמן ללכת, על הרוח הרעה שמפעמת בקרבו ומחפשת את האוטובוס הראשון להסתלק מהמקום לאחר מותו, ובעיקר כתב ושר ג'ונסון על מותו המתקרב המטיל צל על חייו. למעשה חלקה הגדול של יצירתו (בסך הכל 29 שירים) שוכן בצל אותו ארוע מכונן שהפך אותו מסתם עוד בלוזיסט בדלתא, לאליל גיטרה וזמר על בין לילה ובמחיר עסקה מפוקפקת אחת.

בחוכמה שגדולה בהרבה ממספר שנותיו, הבין ג'ונסון שבכדי לנצח את המוות הוא חייב להנציח את המיתוס של מכירת נשמתו לשטן, בתוך שיריו. אין בי ספק שתובנה זו היא שהפכה את דמותו הבודדה לאייקון קדמון עבור כל כל מי שחש שהוא מוכן לעשות הכל, אפילו לאבד את נשמתו הנצחית, בכדי להצליח.

מותו המיסתורי של ג'ונסון בגיל צעיר, ככל הנראה מרעל שבעל קנאי השקה אותו, נדמה כאילו נכתב בידי ופר מתחיל המחפש את המטאפורה הגדולה שלו בכל מחיר. אך המציאות המרה היא זו שמסגרה וחתמה את המיתוס של רוברט ג'ונסון לעד וכך יצרה הלכה למעשה את האדם הקדמון של הבלוז, האבטיפוס לאייקוניותו של אמן הרוק המודרני.

אם בוחנים את פרטי העסקה עם השטן במשקפיים מפוכחות, ניתן להבחין שבעצם ישנם שתי ואריאציות שונות לעסקה השטנית.

מצד אחד יש את מודל הטרנספורמציה. האמן הצעיר והתמים מוכן לעשות הכל בכדי להצליח. אך אין מדובר כאן בהצלחה כלכלית ישירות. האמן פונה אל השטן בכדי לעבור טרנספורמציה כלשהי ולהשיג יכולת יצירה אגדית בעולם הזה, בתמורה לנכס היקר ביותר שיש ברשותו – נשמתו הנצחית בעולם הבא.

המודל השני של עסקת השטן הוא מודל הזונה. האמן מפלס לעצמו דרך ויוצר את אמנות היחודית שלו במחיר עצום, ואז מחליט להפנות את גבו אל הערכים שעל פיהם פעל עד כה ולהזנות את האמנות שלו בצורה מודעת.  זאת עודה האמן בבכדי להשיג הצלחה מסחרית גדולה יותר.

בחינה מקרוב של פרטי העסקה מעלה ששני המודלים מנוגדים מהותית אחד לשני. במודל הזונה, העסקה עם השטן מורידה את ערך האמנות שהאמן יוצר ואילו במודל הטרנספורמציה, ערך היצירה משתדרג בעקבות העסקה. רק המחיר נשאר זהה בשתי העסקות – נשמתך הנצחית.

אלא שכל מודל תופס את נשמתך הנצחית בדרך אחרת. לפי מודל ה"זונה" נשמתך הנצחית היא בעצם רוח היצירה הטהורה של האמן שמאבד במודע את נשמת אמנותו הנצחית עבור בצע כסף רע שטני מרושע ומיידי שאותו הוא מרוויח בעולם הזה.

הנה אחת הפרסומות הכי מבריקות בהיסטוריה לטעמי. ליהוק מדהים וסרט מאלף לגבי עומק המיתוס של עסקת השטן במוזיקה הפופולרית, אגב הבדיחה בסוף פשוט מבריקה.

 

 

האספקט המעניין ביותר של מודל הטרנספורמציה נובע מהשאלה האם האמן היה יכול להגיע לאותה יכולת יצירה על אנושית בצורה אחרת. זאת אומרת, האם השטן נותן לך משהו שלא מגיע לך או שמא הוא רק מקצר לך את הדרך אל משהו שהיית יכול להגיע אליו, אבל לא עמדת במתח הציפיה. כמו בתחומים רבים של החיים רוב האמנים עושים את הפריצה הגדולה שלהם בגיל מוקדם יחסית ולאחר מכן דועכים אל שגרת יצירה ורוטינה בצל הישגי עברם.

לרוב, כאשר האמן המבוגר מסתכל על חייו במבט לאחור, הוא יכול לראות שכל מה שהוא קיבל מהשטן היה בתוכו כל הזמן, כך שהשטן מרמה אותו בעצם. מרתק לראות כיצד המודל הזה הלביש את עצמו על אינסוף סיפורים  של אמן צעיר שחותם עסקה עם איזה גוף אמנותי ממוסד (חברת תקליטים )