תגובות

1. 

   ריקי

   31/08/2008

   גם אני אוהבת מאוד את האלבום ההוא שלו.

   להגיב
2. 

   Jack-In-Box

   31/08/2008

   טוב שחזרת.
   והבחור נשמע לי קצת מלאכותי מדי, אולי מאולץ. לא יודע, קשה לי להתחבר אליו ולהאמין לו. בכל מקרה, הכישרון שלו בולט.

   להגיב
3. 

   דויד פרץ

   31/08/2008

   שלום ריקי וג'ק.

   לא פרשת. ש לי הרבה פחות זמן זמין לכתיבה.
   לכן בקצב הזה נתקדםץ
   יום טוב

   להגיב
4. 

   שלומית

   31/08/2008

   אני חייבת לך תודה ענקית על שהכרת לי אותו

   שבוע שעבר טסתי והשיר על הטיסה התנגן לי בראש וחשבתי עליך

   להגיב
5. 

   Sierra

   29/09/2008

   לא יודעת קשה לי להגדיר את שיא היצירה של קונור בכלל ושל ברייט אייז בפרט בI'm Wide Awake It's Morning.
   הרבה מאד מהאיכויות ה"ברייט אייזיות" נמצאות דווקא בתקופות מוקדמות הרבה יותר, כמו Letting Off The Happiness מ2001 ששני השירים הראשונים בו הם שוברי לב בצורה מזעזעת, או האלבום הטוב ביותר שלו, Fevers and Mirrors משנת 2000. אי אפשר להתחרות באלבום הזה. זו התמצית של ברייט אייז ושל קונור.
   בI'm Wide Awake הוא התרכך. התבגר, אולי, אבל ללא ספק, התרכך. ומה שהיה יפה בו זאת החדות הזאת, הקול השבור, האקורדים הלא מדויקים והמילים החותכות. בגלל זה גם Digital Ash in a Digital Urn, שיצא גם הוא ב2005, עדיף על איים ווייד אוויק.
   וזו גם הסיבה שאני לא אוהבת את Cassadaga, ולא מטורפת על הדיסק החדש. זה נכון, הוא איבד חלק ממה שהיה תמצית היצירה שלו. הוא עדיין היוצר המוכשר בטירוף, עם המילים המדויקות והקול המצמרר. אבל הוא כבר לא קונור הנער שכתב מילים כל כך כואבות שאפשר לבכות.

   ובכל מקרה, הדיסק לא נשמע שונה באופן מיוחד מCassadaga, למשל, כי ברייט אייז מאד ומעולם היו קונור ואסופת נגנים שונה [כמו ג'ני לואיס, מריה טיילור, מייק מוגיס וכו'] רק שבCassadaga, מייק, קונור ונייט וולקוט הפכו, פחות או יותר, לברייט אייז.
   הוא עדיין אחד היוצרים המוכשרים והמקוריים שפעלו ב15 השנים האחרונות, אבל אני הרבה יותר אוהבת את התקופה הישנה ישנה.

   להגיב