דויד פרץ & יוחנן קרסל @ חוות המדבר מצפה רמון  19.02.04

 

איפשהו אחרי רמת חובב בחושך מבליח מימין שלט צהוב ענקי המתרה "אין לזרוק פירות וירקות בצידי הדרך", כמה קילומטרים דרומה  עולה בי השאלה למה ?

מה מיוחד במקום הזה שדווקא פה החליט מי שהחליט לשים שלט ענקי וגדול כל כך, ומה זה אומר לגבי שאר הדרך, האם שם  מותר לזרוק? וסוכריות מותר לזרוק ? וטלויזיות ? ושלדי מכוניות ? מה יש בה בנקודה הזאת שמייחדת אותה על פני שאר הכביש? שכן פרט למאהלי הבדואים ושטחי אש צהליים אין פה כלום. ממש כלום  "אולי הבדואים לא אוהבים שהם מתעוררים בלילה וירקות ופירות מושלכים עליהם" מפטיר שופ שמתלווה לג'וג'ו ולי בתירוץ של סאונדמן מזדמן אבל בעיקר כדי לראות סוף סוף הופעה שלנו ולא רק חזרה. 

לפני כמה שבועות מתקשר אלי חברי יובל יבנה בעשר וחצי לפנות בוקר ומעיר אותי. "ד וי ד" הוא אומר לי בחיתוך דיבורו היחודי, "הזמינו אותי לערב ספרותי במצפה רמון שמה  אקריא כמה דברים שכתבתי. מעוניין להופיע  עם מוזיקה בין קטעי ההקראה   ?"

בודאי אני אומר לו חוזר לישון ושוכח מהעניין לחלוטין.  

יובל שמכיר את הליכותיי המפוזרות מתקשר להזכיר לי שבוע מראש ואני כבר חושב לעצמי אוי ויי ברוכצ'ק מתי יהיה לי זמן להתארגן על ההופעה  הזו עם כל הפסקול שיושב לי על הראש? אבל הבטחה זה הבטחה והופעה תהיה.

יום אחד לפני ההופעה אני מצליח סוף סוף לפנות זמן וג'וגו' ואני עושים חזרה רק שכרגיל אצלנו מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו מנגנים קאברים לסקס פיסטולס הסטרוקס הוולווט ועידן רייכל. "סיקול ממוקד" אני קורא לזה לקחת שירים שיש בהם משהו למרות שהמבצעים המקוריים שלהם עשו הכל להסתירו ולבצע אותם כמו שאני חושב שהם היו צריכים להיות ג'וג'ו מציע לי את האחיות פיק ואחרי שנמאס לי לא לדעת על מה כולם מדברים אני מוריד את השיר הזה, חשבתי שמדובר באיזה פופ שאקירה-קריסטינה-בריטני, וזה מתגלה כמו לורה ברנינגן מהאייטיז (I LOSE MY SELF CONTROL )   חביב ודביק ובכלל לא מזעזע כמו רוני למשל.

יום למחרת בסוברו החבוטה של ג'וג'ו, אנ מזמזם לעצמי –  אני שומע את השיר הזה, ומשתגע ופתאום אני כל כך מתגעגע, בואי תני לי יד ונלך אל תשאלי אותי לאן יש כוכבים בלילה. 

 או שיט נדבקתי. טוב אין מה לעשות שירי פופ מוצלחים הם תמיד משהו בין וירוס טרויאני לאקסטה .  

הוראות ההפעלה היו פשוטות,  ממש בכניסה למצפה רמון תפנו שמאלה. ותגיעו לחוות המדבר, הדרך היתה כל כך מעורפלת שבקושי ראינו את השלט המתנפנף ברוח העזה.אנחנו פונים אל תוך מה שנראה שביל מדברי שבקושי מסומן תוהים בקול אם זה המקום הנכון.

דקה אחרכך הלסת שלי נשמטת כשאני יוצא מהאוטו.  אלוהים איזה קור  המחשבה שלי קופאת במקום לא זוכר שחשתי קור כל כך חותך ומשתק אי פעם. אני רוצה להיכנס פנימה אבל ג'וג'ו בוחר את הרגע הכי לא מתאים להתחיל פלרטט בטלפון הנייד עם אחת מאלף הפרפריות שלו. אני ושופ קופאים בחוץ ומחכים שהוא יפתח לנו את תא המטען של האוטו,ומקללים אותו ואת התכונה שלו להיכנס לטראנס היפנוטי  כשהוא בפלפון ולא לשים לב לכלום.  לפני שזה מגיע לאלימות הוא מתעשת ופותח את תא המטען.  אנחנו לוקחים את הגיטרות ומחפשים את הכניסה.  

המקום עצמו נראה כמו נגטיב לציור של מלביץ',  הכל שחור על שחור חושך גדול ורק מנהרת קש קטנה עם אורות עוד יותר קטנים משני צידיה מסמנת שיש כאן משהו, בררר איפה דיויד לינץ' הישראלי  אני חושב לעצמי הנה הלוקיישן המושלם בשבילך ואם זה לא נמספיק ספוקי במנש הזו וכשאנחנו עוברים בה אנו שומעים נהמות עמומות של חיות ממש מקרובמעבר לקירות הקש מה שמוסיף לטווין פיקסיות של המקום הזה .

המבנה מתעקל ומתעקל ושער אין. אוה הנה דלת? סגורה , עוד דלת ? סגורה. מה קורה פה ??