עת השתחררתי  מהצבא הגשמתי חלום ילדות טפשי להחריד והתחלתי לעבוד בחנות הדיסקים ששכנה בקניון העירוני. לתומי חשבתי שאם אהיה קרוב למוזיקה אולי אתקרב יותר להגשמת החלום הגדול של חיי ולהפוך למוזיקאי. רק שנים לאחר מכן הבנתי שאם יש דבר שיכול להמאיס עליך מוזיקה בצורה טוטאלית הרי שזו עבודה בחנות מוזיקה.

הדבר קרה באחת מאותן שעות בוקר ריקות בהן מגיעים רק מקרי סעד קשים במיוחד לחנויות המוזיקה.  בעודי מטאטא את רצפת החנות הבחנתי כי פני המוכר הותיק שעבד איתי התקדרו. לרגע תהיתי אם גם הוא חטף את הבלוז מצלילם העגום של להיטי התקופה. שירי דאנס קליטים עד כדי מיאוס שהתנגנו בלופ אינסופי ובמלוא עוצמתם החלולה בקניון הריק.  במבט שני הבחנתי שענני הסערה המתקדרים סביבו קשורים למה שראו עיניו. מבטו היישיר אל מעמקי הקניון, חדר מבעד הזכוכיות המזוגגות והתקבע אל איזו נקודה בקצה אופק הניאון. עקבתי אחרי מבטו עד שראיתי שבקצהו הופיעה אשה גדולה עטויה במה שנראה כאוהל בדואי אדום שיום אחד נסחף ממקומו ובתחושה מובסת שאף פעם לא יוכל לחזור הביתה, התחיל פשוט ללכת.
"אכלנו אותה"  שמעתי אותו לוחש – "רק לא זה…"
"מה קרה?"  הסתקרנתי

הותיק השתתק, קיוה שהאוהל ישנה את כיוונו אולם לאחר רגע הוסיף בקול מובס– "נפלנו על המשמרת הכי גרועה, המשמרת של הפסיכולנית"
פסיכו-לנית? תמהתי על הכינוי המוזר. רגע לפני שהאוהל האדום התגלגל אל החנות, לחש לי הותיק – "זאתי פסיכית של פסקולים, תטפל בה אתה"  שאל לשלומה, חייך אליה באדיבות מעושה ולפני שהספיקה לענות, נעלם אל נבכי המשרד.

בתחילה חשבתי שהמוכר הותיק סתם הגזים. שכן כמה נורא יכול להיות להשמיע לגברת המוזרה שניים או שלושה דיסקים?. שמונה שעות לאחר מכן, הייתי מוקף בערימות של דיסקים פתוחים, ושקיות ניילון קרועות שהפסיכולנית התעקשה לשמוע. באותן שמונה שעות ארוכות השמעתי לפסיכולנית את כל פסי הקול שהגיעו לחנות בחודשים האחרונים. בניגוד לרוב בני האדם הטועמים בעיקר להיטים והתחלות שירים ומסיימים את שמיעת האלבום תוך כמה דקות, הפסיכולנית התעקשה על שמיעת כל פסקול ופסקול לאורך דקות ארוכות. לרוב מתחילתו ועד סופו וזאת מבלי לאבד ולו רגע אחד מהמוזיקה. לאחר שסיימה הפסיכולנית לשמוע את הדיסק האחרון שהיה בערימה, נאנחתי בשמחה ומתוך נימוס שאלתי אם היא כבר ראתה את הסרט שאת פסקולו היא שמעה.

"אני?" נח עלי מבטה הכעוס, "ממש לא אוהבת קולנוע".
"אז למה את שומעת רק פסי קול?" התעניינתי . הפסיכולנית הסתובבה וסקרה את המדפים העמוסים של הלהקות הזמרים והזמרות, ואז חזרה והביטה בי: " הארטיסטים האלה"  הצביעה לעבר הדיסקים באצבע מאשימה – "עושים מוזיקה לעצמם ועל עצמם, וזה משעמם את התחת שלי, אלה"  סימנה את אלבומי הפסקולים, "מקצוענים שעושים מוזיקה אמיתית, מוזיקה לאחרים. מוזיקה עבורי!"

שלושה פסי קול שנוצרו בשנה האחרונה גרמו לי להרהר שוב בחלוקה שעשתה אותה פסיכולנית לגבי הגישות השונות של מוזיקאים  כאשר הם נדרשים להפקיע את העשיה המוזיקלית שלהם מרשות הפרט ובמקומה ליצור משהו שמשרת משהו אחר.  שלושת פסי הקול נוצרו בידי מוזיקאים מוכרים ומוערכים מעולם הרוק שדווקא העבודה הצדדית הזו הוציאה מהם דברים מפתיעים.

"אל תוך הפראי" – Into The Wild"",

סרטו של שון פן מבוסס על סיפורו של  קריסטופר מקנדלס, צעיר אמריקאי שבתחילת שנות התשעים הפנה עורף לעולם המודרני וניסה לחיות לבדו בטבע הפראי של אלסקה. לאחר כמה חודשים בהם תעד את הרפתקאותיו ביומן, נמצא מקנדלס על ידי ציידים מת  ככל הנראה כתוצאה מתת תזונה  (או מאכילת פטריה מורעלת). הסופר ג'ון קראוקר כתב בעקבות היומן ספר שהפך את מקנדלס לדמות הרואית ושון פן שהפך את הספר לסרט, הפקיד את מלאכת הפסקול בידי אדי ודר, סולן להקת פרל ג'אם.
פרל ג'אם פרצה אל סצינת המוזיקה העולמית בתחילת שנות התשעים עם אלבום בכורה מצליח ביותר. שרשרת האלבומים שבאו אחר כך לא הצליחו לשחזר את ההצלחה הראשונית ופרל ג'אם הפכה ללהקת בוטיק מוערכת שמעניינת בעיקר את מעריציה האדוקים והרבים משכבר והרבה פחות את שאר העולם.  וודר בחר בדרך יחודית ליצירת פסקול הסרט במקום לכתוב מוזיקת רקע לצילומים המרהיבים של אלסקה  ניסה וודר להיכנס אל ראשו של מקנדלס וכתב-ביצע סוויטה של שירים קצרים ומדוייקים מנקודת ראותו של מי שעוזב את הכל מאחוריו, ובוחר לחפש את כיוונו בצורה מגנטית אך ללא מצפן.
דווקא בשרות המוזות הסינמטוגרפיות ומנותק מלהקתו המקורית  מצליח וודר לכתוב ולבצע את השירים הטובים ביותר שהגיעו מכיוונו בעשור האחרון. שיר אחר שיר חודר וודר עמוק יותר אל מתחת העור הדקיק של מקנדלס המתרחק משולי הידוע והמוכר אל העולם הפראי והאחר ומצליח להחיות את דמותו על שלל התלבטויותיה ומורכבויותיה. מבחינה מוזיקלית וודר נשאר במחוזות הרוק האמריקאי המודרני עם הדגשה על כלים אקוסטים מסורתיים כבאנג'ו וכינורות קאנטרי, אולם מה שכובש את האוזן יותר מכל זו הנוכחות הקולית הזאבית של הזמר המוכשר הזה. לראשונה מזה שנים נשמע וודר כמי שמצא סוף סוף שירים שאינם נתלים כמשא כבד על גבי היכולת הווקלית האדירה שלו, אלא מאפשרים לו להמריא מהם הלאה. למעריצי פרל ג'אם משכבר האלבום הזה הוא לא פחות מהתגלות. לטעמי מדובר באלבום הטוב ביותר שהגיע מכיוון החבורה הזו מאז אלבום הבכורה שלהם. עבור שאר העולם מדובר בדיסק מצויין המומלץ במיוחד למי שאיבד כל קשר עם פרל ג'אם אי שם באמצע שנות התשעים אבל עדיין זוכר לה חסד נעורים.

"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן",

מטפל במיתוס אמריקאי עתיק יותר מימי המערב הפרוע. ג'ייסי ג'יימס האקדוחן המהיר ופורע החוק הידוע בן המאה התשעה עשרה הפך בעיני רבים למעין רובין הוד מודרני ובעיני אחרים לפושע אכזרי וחמדן שהרג ללא הבחנה בכדי להשיג ממון. הפרס שהוצע על ראשו היה פנומנלי לתקופה ולאחר שהצליח להימלט ולתעתע בכוחות החוק במשך כמה שנים, נהרג ביריה בגב על ידי רוברט פורד, אחד מבני חבורתו שבגד בו.  את הפסקול הזה כתבו ביחד שני מוזיקאים אוסטרלים במקור, ניק קייב המוכר היטב במחוזותינו ו-וורן אליס הפחות מוכר אך לא פחות מוכשר שמתפקד גם ככנר בלהקת "הזרעים הרעים", להקתו של ניק קייב, וגם כסולן להקת Dirty Three. מדובר בפסקול אינסטרומנטלי קודר ויפיפה שמהווה