שנים עשר שנה חלפו מאז פירק מארק נופלר את "דייר סטרייטס" ונעלם אל איזור הדמדומים הסמוי מהעין של קריירת הסולו שלו. למרות ההתמדה והוצאת אלבומים לא פחות מוצלחים מלהקת האם נותרה תעלומת העלמות והתעלמות הקהל מיצירתו ללא מענה. תעלומה שמחריפה לנוכח העובדה שמלכתחילה לא היה ברור מהו בדיוק הדבר שהביא את "דייר סטרייטס" אל ההצלחה הגדולה. שכן איזה אפיל המוני יכול להיות למוזיקאי רך ומקריח שמנגן נפלא על גיטרה חשמלית ושר בקול עגמומי בלדות קטנות וצנועות על מיני מוזיקאים שנהנים לנגן, גם אם הם יודעים שלעולם לא יגיעו אל הבמות הגדולות?
במבט לאחור נדמה שדווקא ה"חסרונות" הקטנים האלו הם שגרמו למוזיקה של דייר סטרייטס לזרוח כמגדלור בים המוזיקה הסינטטיות של שנות השמונים. העובדה שהם קדשו ערכים כמו מסורת מוזיקלית,  פשטות סגנונית ויכולת נגינה מוכחת, קרבה אליהם את כל אלו שחשו שהפאנק הוא לא יותר מהלכלוך המוזיקלי שמתחת לציפורני שנות השבעים, האנטי אימג' שלהם דיבר בבהירות לכל אלו שחשו מנוכרים לניכור של עידן הפוסט פאנק והסינטי-פופ אשר שלטו ביד רמה בעולם הקליפים החדש של ה-MTV  .
דבר נוסף שהגדיל את ההצלחה שלהם היתה חילופי הפורמטים של תעשיית המוזיקה מתקליטי ויניל לקומפקט דיסקים, "אחים לנשק" משנת 85' יצא בטיימינג מעולה והפך להיות הסידי הנמכר ביותר בתקופתו ולאבן הבוחן שלפיו נמדדה התקבלות הפורמט החדש. האלבום מכר מיליוני עותקים, מערכות סטראו יקרות נבדקו והוערכו לפי יכולתן להפיק  את צלילו המעודן של האלבום,  ומיליוני ילדים מסביב לעולם נעשו באהבה לצלילי אותו אלבום יפה ונימוח עם הגיטרה הכסופה על העטיפה.
האייטיז נגמרו, הזמנים השתנו, אופנות מוזיקליות חלפו בסך ונופלר גילה שהנאמנות העיוורת של הציבור הרחב נתונה למותג ולא לאיש שמאחוריו. למרות היות נופלר הכותב היחידי הזמר והגיטריסט היחודי של ההרכב, מכשחדל המותג "דייר סטרייטס" להתקיים הפכו ארבעת אלבומי הסולו שלו לשיעור מושלם בכיצד לרדת מהבמה המרכזית בשקט הולך וגדל. בכל עיר  ועיר יכולת למצוא את המעריץ שזכר לו חסד נעורים, ואץ לקנות כל אלבום חדש של הגיטריסט עם לב הזהב אולם עבור רוב האנשים הפך נופלר לאליל אייטיז נשכח בצד הדרך הארוכה אל העתיד.
נופלר מצידו  גייס את היהודי הנודד שבו ובכל אלבומי הסולו שלו הרחיק והעמיק את הכרותו עם היבשת מצידו האחר של האוקיינוס האטלנטי.  בנדודיו הוא הרחיק לכת בחיפוש אחר אותה אמריקה מיתית שאותה הוא חלם ואותה מהצלילים שעליהם הוא גדל ואותה הוא חיפש לתעד בצלילי שיריו.  
הכותרות של אלבומיו סימנו את תחנות המסע. "הפלגה לפילדלפיה" משנת 2000 , ו-"שאנגרי-לה"  משנת 2004, אשר נקרא על שם האולפן המיתולוגי במליבו שבו הוא הוקלט,  (באולפן זה הקליטו ותועדו "הלהקה"  בסרטו של סקורסזה ה"וואלס האחרון".)  ההליכה של נופלר אל מחוזות האמריקנה הביאה אותו ליצירת אלבומים מצויינים שלא דברו אל ההמונים, אולם את אמריקה הוא גילה במלואה דווקא כשחבר לעשיית אלבום וסיבוב הופעות עם אמילו האריס – המלכה המכהנת של מוזיקת הקאנטרי האמריקנית. 
אלבומו החדש – "להרוג בעבור הארגמן" הוקלט באנגליה מולדתו והשינוי איננו גיאוגרפי בלבד. יש משהו באלבום הזה שמרגיש כמו הרגע שחזרת הביתה מטיול ארוך. נינוחות מוכרת, מלאת געגוע למה שנוכח מולך. נופלר נאסף מכל קצותיו כדי לאחד את מלוא השפעותיו לתמונה אחת. הוא מחבר את הפולק האירי עם זכרונות הקאנטרי מאמריקה,  את צליל החשמלית של אלילו הגדול האנק מארוין מהצלליות לצליל הגיטרה הכסופה שלו, ובעזרת צוות נגנים מעולה (עליהם הכריז בתסכול משועשע לפני כמה שנים "הם מנגנים שירים של דייר סטרייטס הרבה יותר טוב משדייר סטרייטס נגנה אי פעם" ) וסאונד בריטי משובח הוא יוצר את הרקע המושלם למילותיו.
ההגשה הנינוחה של נופלר גורמת לשיריו להשמע כמו סיפורים לפני השינה של אבא חביב, אך בחינת עומק של מילות שיריו תחשוף שהשירים שלו הם סיפורים קצרים למרחקים ארוכים, מרום גילו הוא מתבונן על העולם כיום ורואה את העבר, מודד את המרחק בין ההבטחה לעתיד טוב יותר לבין ההווה שלא מתחבר. הוא מספר את סיפורם של אנשים שהעתיד שלהם מאחוריהם והם המאחרים בתשלום שכר הדירה, של אשת קבלן הפיגומים שמשפצת את יופיה על חשבון הכסף שלא נמצא,  ובגילוי לב הוא מתחשבן גם עם עברו ככוכב פופ  "תשיג עבודה עם פנסיה ותשכח שאי פעם הייתי מוכן להרוג בשביל צבע הארגמן על פלטת הצבעים שלך, שכח מזה, שחרר את זה" (שחרר את זה ) הוא מזהיר כמי שנכווה בפני כל מי שהולך בדרך החתחתים כדי להיות יוצר מקורי בעולם מקרי לחלוטין.  נופלר יודע היטב שכל אזהרות הנפש שבעולם לא מסיטות את הלב הבודד ממסלולו, לכן כמו ב"סולטני הסווינג" הוא חוזר אל אותם מוזיקאים נפלאים שאף פעם לא יגיעו אל הבמות הגדולות "אני יצרן בלדות, כותב אותם כאן ברחובות, אתה יכול להשיג אותם בכל העיר, תמורת פרוטה לשיר"  (מדאם ג'ניבה ) כמי שמסכם ומזכיר שמה שבאמת חשוב בעסקי המוזיקה היא המוזיקה והיופי שהיא יוצרת בחיי אנשים.
"להרוג בשביל לקבל את השני" הוא אלבום מצויין אך הוא איננו אלבום לאנשים צעירים, מי שמחפש את האמת שלו צרובה מלהט השעה לא ימצא אותה כאן, אבל זהו בהחלט אלבום העתיד להרבה מאד מהאנשים הצעירים האלו.  בסופו של דבר נופלר יוצר את אלבומיו כמו יצרן שעונים ותיק, לשעונים שלו אין מסך מגע מיוחד ולא ניתן לנווט איתם למאדים, אבל שיריו
משקפים את הזמן במדוייק גם אם אין בהם שום דבר חדש. וזה זמן מצויין מאין כמוהו לחדש איתו את הקשר.