הלואי שיכולתי לקרוא אותי דרך עינייך ולהבין מה את מוצאת במילים שלי שמעניק לך תקוה כדי שאוכל להאחז בה גם. הימים האלו חולפים בתרדמת מסע גדול. מהירות הכיוון קדימה, שווה בדיוק לתחושת הלאות הסטאטית שלא לוקחת לשום מקום. אז הנה אני נוסע, ובכל זאת נשאר באותו מקום בדיוק ותוהה לאן כל זה מוליך ?
אינני יודע. אבל הדחף הוא לנסוע פשוט לנסוע. 
אני מקווה שלא תראי זאת כחוצפה מצידי אם אומר שאני מזהה בך את אותן תחושות מוכרות של הרס עצמי, דווקא כשטוב. אולי  כדי להצדיק את הכחול הזה השורר בכל, ממתין בתוך השקט, אורב בכל מילה אקראית שנאמרת. לו רק יכולתי לנסח זאת אחרת לא במילים במגע… 
למרות שבעיסוקי אני איש של צלילים וצבעים הרי שבתוך ראשי ישנן אלפי ציפורים מילוליות שעפות ללא כיוון מוגדר. כלוב של זהב שמנסח את עצמו היטב, אבל פתרונות?  אין.
נשים חלפו בחיי ובכל זאת לא מצאתי את עצמי מרגיש אחרת. באהבה גדולה ובבדידות גדולה קיימת אותה  תחושה לא מוכלת. "את היופי שאינני יכול לכתוב, אני נושא כדמעה שקופה" כתב פעם מישהו ששמו נשתכח, וכך חייתי גם אני מיתוסים של אהבות בלתי אפשריות, קשות, ובעיקר כואבות. מהסוג  שלוקחות את חייהן בידן ונשמטות לדק מהתקרה. אם את תוהה על מה אני מדבר או מהו הדבר שאותו  אני רוצה להגיד,  כנראה שהחלדתי. אני כבר לא ברור וקולח כבעבר כל מילה לוקחת זמן.
לך יש את האהבה שלך ואני מקווה בשבילך שטוב לך ומאושר לך עם מסלול חייך. התהיה שלי כלפי כל היופי הזה, גורמת לי רצון עז להתאבל ולבכות מחוסר היכולת שלי להנות ולחוות אותו ישירות, לכן אני הורס את עצמי. רוצה לגעת ומרחיק ממני את כל מי שאני יכול, רוצה לחיות בלי תווך  וקובר את עצמי מאחורי שכבות של ציוד אלקטרוני מילים והגנות.
קראתי את שכתבת לי ולא יכולתי להגיב. היופי היה קרוב מדי, עצוב מדי, חותך מדי.  נשכבתי על הספה בסלון  ובהיתי בתקרה במשך כמה שעות כדי להתאושש. האם זה נחשב למחמאה?  אינני יודע,  זאת בעיקר עובדה.
שימרי על עצמך. 

הגבולות הדקים שאני מהלך בינהם כמו ציטוטים בשפת סימנים שנבחרו בקפידה ותורגמו ללא קשר למקור, היו רק חיצי מילים כחולות שכוונו אלייך ביד רועדת. מילים שמהוות  "חוסר אונים ככלי ביד היוצר"  ואיזה משפט מופלא הבאת לעולם.
איני יודע מה אני צריך, או יותר נכון, איני צריך את מה שאני יודע.  
אני מחפש מעבר לעבר, מיקלט חיוור וללא סוף מוכר, ואם לא אמרתי זאת כבר אלף שמונה מאות עשרים ושמונה פעמים דעי לך, שאני מלא בהכרת תודה על מה שאת יכולה ונותנת, על מה שאת עושה וגורמת.
למרות שהכל רחוק מדי כרגע, נוגע ומתנפנף דרך יריעות מפרש ברוח אוקיינוס כחולה,שנינו נעדרים כאן באותה מידה של חוסר ודאות. לי כבר לא צפוי עתיד מזהיר בערים שם אפשר למות בשקט. נותרתי מאחור שבור מדי עבור פגישות אילמות עם מסכות עיוורות. בואי ונרחיק את הדקות הממתינות לזיופם מחיינו כאן ועכשיו. הרי המקום שאת תופסת אצלי בראש גדול יותר מכל חלל שאי פעם יוקצה לנו בעולם הזה,  אבל כל העולם אינו מספיק לשני מימדים מקבילים שלעולם לא נפגשים. לך יש את חייך לי יש את חיי, והמפגש בינהם שקוף כצלצול פעמון מרוחק. הנה עוד תמונה שמבהיקה עכשיו בתוכך.
מה כל זה אומר,  תגלי לי? תסבירי לי?  מתחשק לי לכתוב לך מכתב רגיל שנפרם כציור של פרח על פי נקודות
עם קו התחלה ודרך רצופה כזו  שלא נוגעת בחללים הפנימיים מבעד לעיניים הכבויות אבל עוד לא,
עדיין לא…
אני צריך לקרוא אותך  מדי ערב.מייצאת את המחשבות שלך החוצה דרך סיבי מתכת דקים שמובילים את מהותך התת עורית עד אלי. מתנדנת מול הגאות והשפל כבובת סמרטוטים תלויה בידה של ילדה המהלכת בקצה החוף מכאן, ובכל חוף שבעולם, כך גם את מתהלכת עכשיו בראשי.
ושוב נדמה עכשיו כי כל המילים האלו הם רק זכרונות מחלומות שאינם ולא היו אף פעם.  מהו היופי שאינו נעלם?
זה אשר קיים רק לדמיון.

כל כך הרבה מחשבות שנוגעות במשהו שמתחיל להתערטל משכבות של אבק כחול ומימים אחרים בהם הדבקנו לעצמינו תויות של נווטים רגשיים מוקסמים מטעויות ונדודים חרישיים בולשים אחר הרגש בכל פינה בה הצל המנוקב פורש את עצמו לגעת כטבעות עשן מחלוני אל האופק המשחיר שמסתמן באור פנס לילי כמו היה רוצה  לשהות בתוככי נשמתך התחתונה באגן הרוח שבין ידייך הסודיות טמונה בעליית חדרך הצנוף מאחורי הצלעות הכאובות  והמשא שאינו מובן לך יותר מאשר האויר שזורם במורד עורפך כרגע ומזקק בך מחושים כשערות מעידנים אחרים של על הכרה וכמיהה לירח כתום שישקיט ללילה אחד בלבד את התשוקה המאכלת למשהוא שאינו את ובכל זאת קיים בך עוד בטרם היית חלקיקים סתורי שיער ורגש מיוזע כי אני מסוגל כבר לשמוע אותך גונחת בקרב אלף חצוצרות זהב מייסרת את עצמך על מגע המשי בלב המיותם על הרכות המומסת שמתפשטת  בך כמו קצפת בעצמות ודורשת ממך את מה שאין בך יכולת לשים במילים כדי לפרוט את התשוקה לדעת ולהיודע בין הריסותיה העכורות ביותר של המאה שעברה אוניה שדודה בקרב על הגבולות הדקים שמפרידים בין מצפון לחוית התאהבות שאינה יכולה לעבור מסך אפל וקודר כל כך כמו זה המונח על עיניי האדומות שבולשות כרגע לתוכך ותוהות יותר מהכל למה את באה לכאן ואיך כל זה יגמר אני אקח את כל מה שתרצי לתת תני לי הכל וזה לא יהיה מספיק לכי לדרכך כאש בוערת הכל חלום מעבר.

 

יופיו של השקט טמון בעובדת אי קיומו המוחלט בשום צורה טהורה. ממילא נדמה לי שהמחשבה שהשקט יגיע ממקומות צפופים וחמים היא אשליה נעימה, אך אשליה לכל דבר. האם אי פעם חשתי שקט בין זרועותיה של אשה? לעיתים נדירות.
השקט הטוטאלי נמצא אך ורק בתוך רעש מהומה וצליל גדול. היתה לי הזכות לחוות אנרגיה מוסיקלית טהורה כמבצע לחוש את כל הגוף שלך רועד מהמגע בין המתכת לאצבע, חויה חד פעמית ואינסופית באותה מידה. 
עודף מודעות עצמית ??? לחלוטין.
שונא זאת ומנסה כבר שנה לפתח אישיות זן משוחררת מכבלי העבר וללא חשש מהעתיד פשוט להיות
ועדיין יש מרחק גדול ללכת אל פסגת ההר ראיתי שהתחלת במסע אל נבכי נשמתי דרך המונולוגים שתלויים מסביב לייבוש.
אני מאחל לך דרך צלחה ומבקש ממך לא לשכוח לקחת חוט ארוך כדי לסמן את הדרך חזרה, אינני בטוח מה בדיוק תמצאי שם. אבל מקווה שתמצאי משהו אפשרי. אני מסוכסך עם עצמי קשות. אני יודע,  אבל תוך כדי אני נותן למילים לנשור ממני כמו עלי סתיו שממתינים לאביב שמגיע בדמות אשה פעם בכמה שנים. מה אני רוצה ממך ? למה אני כותב לך ?
אולי כי אני צריך  לספר  את מה שאני חושש לספר לעצמי אפילו בסוד.
הפור נפל עלייך בנתיים,  אבל…
וזהו אבל גדול !
את יכולה לנשוף קלות וכמו אבק שעף באויר לרגע מואר אחד  מנצנץ בקרני השמש כך גם אני  אעלם.
קניתי לי את החמניות של ואן גוך ותליתי על הקיר זה הדבר היחיד ששימח אותי בימים האחרונים חשבתי על הנסיבות שהובילו ללידת הציור שלו ללא כסף לשכור בית נורמאטיבי בחורבה צרפתית מצייר לו את החמניות כקישוט על הקיר כי כמה אורחים באים.
אלי כבר לא באים אורחים אבל הייתי חייב לשמח קצת את הקיר .