שלום לך
רציתי להודות לך על תגובתך הביישנית שלא משוכנעת בבישנותה ולומר בצורה אגבית שאנני משוכנע שאני אחד מאותם בחורים מוכשרים במובהק. אולי כאבתי אהבות עצובות במיוחד או שמא היו אלה רגשות כאובים במודחק שגרמו לי לקרוע מעיים שכלל לא נגעתי בהם, ובטח שלא התכוונתי להזיקם, אבל את הבשר הנקרע אני ממליח לזכרה של מישהי שכבר לא כאן. לזאת שמתה בחייה והיא עדיין חיה במותה. 

בחלומותי הרחוקים ביותר לא שיערתי שיום יבוא ושוב,  בגללה או בזכותה, אתבקש על מימדי החתך וגודל הקרע שמילותי יכלו למישהי אבל לא לה.  ובלי כוונה אניי מוצא  את עצמי בתוככי המכתב זה עם תהיה ברורה מה לעזאזל  אני רוצה להגיד ? ולמה?
כמו כל צייד מחתרתי שמנסה לצוד את אחוריו אני מגלה בנבוכות רבה ובחוסר טעם מובהק שאני נאלץ לכתוב את כל המילים המוזרות האלה, עוד פעם אחת, בסך הכל בכדי לומר תודה. תודה שלקחת את הזמן והגבת.

רציתי לומר לך שהתאור שלך מדויק להחליד של העיר הזו המתקראת לה דואליה, ושבין תככיה אני דר. האנשים העכורים השפיפות המעוקמת הזרימה של השפה ותאור מלוא הגוונים של אפרוריותה החלקיקית, אני יודע שכל זה משתווה רק לזרימת הזרע שזולג כפתיתי שלג חם לאורך ידיי מבפנים.

צר לי שכך זה נגמר, למרות שהסיפור ודאי יכול היה להיות משהו שכבר היה ועדיין עוד איננו.דעי לך שהייתי משסה בך את עטיי ללא שום היסוס וחרטה אם רק הייתי חושב שראויה את לשריטה אותנטית מטפריי.

בכבוד והערכה 
האחד שאותך קרא ועוד לא קרע.

 

 

 

ושוב את שם.

אז תכתבי לי את הצד שלך של המראה השבורה הזו אם זה מה שאת רוצה שאני ארצה שאת תרצי. מה הדבר הראשון שהעין שלך פוגשת מדי יום שאת מתעוררת ? ציירי לי פורטרט של עצמך עם ירוח ורוד ברקע הרי היית כבר בתו החורגת ומה המוסיקה שמתנגנת לך בראש כשאת עומדת על אי תנועה ומאחרת ?

אני יכול לראות אותך עכשיו כפופה קדימה הבלי אויר עולים מפיך כשאת מקללת חרישית – נו כבר! נו!…
אז תתארי לי את רגעי המבוכה הקטנים. את מה שאת חושבת שחשוב ונעים. את אי הידיעה הודאית הזו מול המחשב. ואיך שהערב עלייך נופל  כמו שעת צער מעורפלת או הבטחה חדשה.

תתארי לי את התחושה הזו כמו ימים שלפני מחזור או תחושת אביב מופלאה. את מחול הכריות השמנמנות, אותן בלרינות של נוצות שרוקדות על שמיכות פוך מחמאה וצבעים של אשה, ואיזה תמונה תהיה תלויה לך הלילה מעל המיטה ?
ומי יהיה שם מחר, כל השאלות שמחסירות בי תקוה שאדון הפרטים הקטנים ביותר לא ישכח "כי אלוהים הוא סוטה עדין הלילה, והמלאכים מציצנים חסרי תקנה, הם עושים אותנו ואחר כך שוברים בלי חמלה, רק בשביל לראות איך אנחנו מדי יום שוב נאספים מהריצפה"
כמו טרגדיה יוונית שהופכת לסרט יפאני מצויר ככה החיים שלנו נעים במישור הזה הערב. שבויים של המחר
כמו קרני השמש האחרונות שמציירות לך על החולצה את הידיים שמושטות קדימה… 
את הידיים שמושטות ..
את הידיים.

תכתבי – זה ישנה הכל.

 

 

 

בבדיקה עצמית מקיפה ביותר שנערכה היום ב 4:37 לפנות בוקר על ידי איש חסר תחושה ואור התגלה שאני שוב מחכה למה שלא אמור לקרות. העיניים שנפקחות פתאום אל התקרה המחמירה, והספר שמונח ליד הכרית ומלגלג עלי.  "חצות בסיציליה" ? ממש לא. יותר כמו שפל הלילה בבאר שבע  ו – "הו אמא האם יכול להיות שזה הסוף ?  להיתקע בארבע לפנות בוקר, עם מחשבות על האינסוף ? "

אז מה את עושה בשעות כחולות שכאלה? אני מיידע אותך עכשיו רשמית  שאלו לא אצבעותיו הקפואות של הירח או נשיפותיו התעשיתיות של דרקון חדר המדרגות שלי שמעירות אותי מתוך שינה עם מחשבות על הנערה שפיזרה סביונים לרוח. פיסות אור קטנטנות ממרחב שאין לו סוף או התחלה רק הווה מתמשך שעדיין לא התהווה
אז שתדעי לך את מה שאינני יודע.

אז הנה הודעה סמיקונדוקטורית על גבי חוט דק דק דק כמעט ריאלי שמתוח כמו קו שקוף מהיד שלי אל בלון ההליום הסגלגל שמעלייך. כמעט פורח למעלה אך לבסוף  מתגלה כמקסם שווא בין תמונות של חוסר דרך לאכזבות אמת בין מילים ותובנות שרעבות כל כך למין לקצת מגע שירגיע את האש הזאת בפנים ו "שהלילה או הלילה איתך אני נישאר "ו "מה השיר הזה עושה לך ?"

מכל קצוות המרחק הארור הזה שתמיד מלווה בצליל טיפטוף הגשם שלא נרטב בי,  אני נאסף ובא  רק כדי לומר לך שאם זה  מוזר אז אני אפסיק אני לא רוצה ממך כלום  אני עצוב מדי בשביל להמשיך או  להיות חכם ומושחז. פשוט נשברתי פשוט. 

 

 

 

 

 

זה מתחיל מהשמש כפי שהיא מאירה את השיער שלך ממרחק שמונה  וחצי דקות  אור לפני השקיעה באחר צהריים ישראלי אחד של יום שישי לקראת חמש ושלושים, אותה שעת חסד מופלאה בין השמשות שבה נבראו כל הדברים הבלתי אפשריים והכל נהיה בה עצל ואפשרי באותה המידה של קסם תם ופליאה גדולה האינסוף שחולף בין רגע והנה גן העדן האבוד בתוך שיערך שקצה הקיץ  משתעשע בו עם מכחולים נוטפי דבש אל נהר אור לבן שפשוט מונח לו  שם מעל מצח המתהווה כמזח כתום בין ים השיער החם לקווי החוף הישרים והדקים שמסומנים בגבות ששואפות לעוף למעלה, בהחלטיות שאינה מצהירה את עצמה לדעת כי אם מרמזת על סקרנות נינוחה וחושניות עמוקה שקורנת פשוט קורנת מהעיניים החוקרות ברכות את עצמן שחוקרות את  העדשה ואת כל מי שאי פעם יביט לתוכן.
אז למי מיועד המבט הישיר והחד בעין  השמאלית? למי את קוראת לעזרה, ולמגע מהעין הימנית? ומי כבר העביר לך יד עדינה אפרסקית ומנחמת על האף וגרם לך לחייך? שלח אצבעות מגמגמות אל עצמות לחיים עדינות
כדי לחוש בהן דמעות שנופלות מגבוה באותו שטף רגשות חנוקים משנים אבודות, מפולות שלגים מרוחקת שנחקרת עם האצבע שחופרת בך עמוק ומגלה יותר, הרבה יותר.  
ומי הוא זה שלו את מקריאה את מחשבותייך הערב במירווח הפנימי שבין הגוף לשמיכה?
במרחק האמיתי שבין הגוף לנשימה ? מין הבטחה למשהוא שיכול היה להיות ועדיין לא קרה?
והאם זה יקרה ? האם כל זה היה או יהיה ? והאם זה בכלל משנה ?
 ומדוע  השפתיים החתומות בסודיות אינן מתחייבות לשום עמדה?לא נשמטות למטה למרירות שאחרי
ולא מתרוממות מעלה בזויות למתיקות שלפני האם הן ימצאו את מקומן בעולם חסר מקום?
 שימי את היד שלך על המסך ותסתירי את החצי הימני של  פנייך. הביטי  כיצד מתוך הנקודות המעורפלות
מתגלה לה ילדה תמימה  שמביטה קדימה בתקווה עצובה ועכשיו תסתירי את החצי  השמאלי של פנייך 
וראי כיצד עולה לה מן המסך אשה  עצובה ומפוכחת, שקצת אבדה תקוה. ומיהי אותה אשה ילדה שאת רואה מדי ערב במראה?
שקופה,כמעט בלתי נראת מתחת לעור הרך באור הניאון בחדר קטן.  שוב תוהה למי שייכות הפנים שאינן מתפענחות לכאן או לכאן אך שוכנות כספינכס מעל ים החזה שלך הגועש תמידית בין מערבולות התשוקה למצולות האהבה שאינה גואה אל חוף פנייך.  

ומה עוצר את הגלים? מה עומד בגרונך שאת מחניקה בשתיקה?
 ועכשיו, האם את שומעת כבר את הקול המרוחק של הירח שנסדק ומושך אליו את מצולות השכחה החבויות בך? מבקעת הטבור המבהיקה ועד הפיטמות החולמניות שמשתוקקות בך עכשיו מגורות מהבד הרך בתוך החולצה האהובה עלייך,  חומה וירוקה במין הכלאה של הצבעים שבתוכם את שוקעת ומהם את פורחת
יקירתי הבחירה הזו אכן בודדה אבל היא רק שלך.  יש כבר שדות חמניות עתידיים שנעים כלפי מעלה במרווח שלפנייך, האם כל זה הוא חלום ליל קיץ מרוחק שמתקרב לו יותר מהר ממה שהעין רואה ?