לפני זמן מה יצא לי לשוחח עם מישהו שהאלבום עליו עבד כמה שנים יצא ממש באותם ימים. כמו רוב האלבומים לפניו ואחריו – האלבום שלו לא נמכר כלל.  "אני לא מבין את זה…"  הוא אמר,  ויכולתי לשמוע את ייאושו, "כל המוזיקאים שאני מכיר, ממש אהבו את זה" – מאוד רציתי לנחם אותו ולספר לו על כל המקרים של אלבומים שהקדימו את זמנם והצליחו רק לאחר כמה שנים למצוא את קהלם. אבל באותו הרגע הוא ממש עצבן אותי כשהוסיף ואמר – " כנראה שמוזיקאים לא ממש קונים דיסקים…".   ובכן כן, אני מודה שנפגעתי. שכן אני יודע שאני מוזיקאי, ואלפי הדיסקים שפרושים על המדפים בחדר שבו אני יושב עכשיו, מעידים ללא ספק  שאני קונה דיסקים כפייתי .  

יש לי המון  דיסקים (ממש אין לי זמן, כוח או מוטיבציה לספור אותם, אבל זה נמדד באלפים)  ורובם יושבים כעת מאחורי מתלחששים אחד עם השני ומנסים להציץ מאחרי גבי כדי לראות מה אני כותב עליהם.  יש משהו מעורר יראה ושחצני כאחת בלשבת בחדר הזה שבו מרוכזים מעט המונו-ליטים והרבה הסטראו-ליטים האלו של הרוח האנושית, ולחשוב שניתן לקרוא לחדר הזה "חדר עבודה". המחשבה שכל דיסק ודיסק כאן הוא עולם שלם של רגעי עונג, צער, סבל, ואושר מונצחים בזמן, אוסף בלתי אפשרי של חלומות חיים שהוגשמו מאמביציות נשגבות, דרך שאיפות נעלות ועד תתי הזרמים העכורים והשפלים ביותר של החויה האנושית.  אוקיינוס ענק של זיעה קרה ודם בוער, אינסוף תנודות אויר שיחד היו בודאי יוצרות את הרעם הגדול ביותר שניתן לדמיין,  מאגר ענק להכלאה הנדירה בין  אנרגיה אנושית של אלפי לבבות פועמים וזרימה חשמלית של אלפי ג'יגה-וואטים שהותכו להם יחד עד אשר ידרשו להפציע בכל רגע נתון כדי לענג את המאזין. אני מסתכל על הדיסקים האלו ורואה אינסוף נסיונות שצלחו או נכשלו אבל כל אחד ואחד מהם מעורר השתאות בדרכו היחודית (וזה הזמן להודות שאין לי דיסקים של מודרן טוקינג? 🙂 , כל כך הרבה רגעי שיא ושפל של הרוח האנושית מכל הסוגים והגוונים ולא דווקא מכל הזמנים. אלא בעיקר מהמאה ומשהו שנה האחרונות. 

כשאני מסתכל על הטורים הארוגים של השמות הפרטיים ושמות האלבומים, אני לומד את ערך הצניעות. צניעות שאומרת לי הבט היטב בחור – כל אחד ואחד מהאנשים האלו חשב שהוא עושה את האלבום הכי טוב שנעשה אי פעם – אז אולי הגיע הזמן שתבין שאין דבר כזה באמת.

על אף שהפקתי כמה וכמה אלבומים בימי חיי, לכשהתחלתי לחשוב על ההקלטה של "הייקו בלוז", הבנתי שוב ושוב למה הסנדלר תמיד הולך יחף. ברגע שאתה ניגש אל עשיית האלבום שלך אתה שוכח לחלוטין שאתה מפיק וחוזר להיות הילד שרוצה לבנות ארמונות בחול דקות ספורות לפני שיא הגאות.   

מבחינה טכנית היו ההופעות של בלובנד סיוט מתמשך. הזכרון הראשון שיש לי מהבארבי הישן בתל אביב הוא המבט המופתע של שאול כשהגענו לשם לראשונה ובעוד אנו פורקים את הררי הציוד הוא מעיר בטון האגבי שלו – "אתם הבאר שבעים אוהבים לסחוב ? הא?…."

כמות הציוד שהתעקשנו להביא היתה שקולה להפקה שמגיעה מחו"ל.  התעקשנו על מגברי גיטרה משלנו, חומת קלידים סמפלרים וסינטסייזרים שהתאימה יותר ללהקת רוק מתקדם משנות השבעים מאשר ללהקה עצובה. כמובן שכל המסה הזו של ציוד רק סיבכה אותנו בעוד ועוד ריבים פנימיים וריבים עם סאונדמנים קצרי רוח. בסופו של דבר כל ההתעקשות הזאת ללא ספק קצרה, ובאורח משמעותי, את תוחלת החיים של הלהקה.

כשהתחלתי לגבש את ההרכב של הייקו בלוז מהופעה להופעה היה לי ברור שהפעם אני רוצה את המינימום ההכרחי. מבחינתי יוחנן בגיטרה אקוסטית היה הבחירה הטבעית. מאז שאני זוכר את עצמי על במה אני כמעט תמיד רואה את יוחנן שם לצידי שיער חלק ואינסופי והוא מלא באותה התלהבות גורפת שמייד מסגירה את העובדה שהוא קודם כל מעריץ של מוזיקה ורק אחר כך מוזיקאי. יחד עם הצליל של הדוברו שלי והמפוחית יצרו את השלד של עיבוד השיר אולם עם הזמן וככל שחשבתי על הקלטת התקליט הבנתי שאני אדרש לעוד כלים כדי להגשים את הרעיון שלי.

מהרגע הראשון היה לי ברור שאני רוצה אלבום שינוגן כולו בידי אנשים. הרעיון הראשוני היה לבנות הרכב של נגנים שינגן כולו בכלים אורגנים, כלומר בעלי צליל עצמאי שלא נדרש לחשמל בכדי להישמע. לא רציתי התערבות של מכונות ומגברים בעניין משתי סיבות. הראשונה ששנים של עבודה על תקליטים מבוססי מחשב ומכונות המאיסו עלי את הענין לחלוטין.  והשניה שרצית ליצור צליל שיהיה תלוי בנגנים ובנגינה עצמה ככה ששום סאונדמן גרוע או תנאים לא נאותים יוכלו לחבל בו. רציתי צליל שיעבוד בחוץ על הדשא כמו שהוא עובד על הבמה של ההופעה היתה לי תחושה שבשביל ללמוד ללכת יחף אתה קודם צריך לזחול ערום.

המזימה שהתגבשה בי היתה לבנות הרכב אקוסטי לחלוטין ואז לנסוע ביחד למערה בלוזית ולהקליט את כל האלבום בערב אחד  על מיקרופון סטראופוני.  הרעיון של המערה בלוזית הגיע מזה שבעבודתי בתור מורה להפקה וסאונד הייתי שולח את תלמידיי לתור אחרי מקומות בעלי הדהוד יחודי בארץ. משדה התעופה ועד בתי כנסת,  ניסינו לבחון את ההבטים של כל אחד ואחד מהחללים האלו על יחודיותו. במקביל לי לקח אחד המורים האחרים את התלמידים למערה מהדהדת במיוחד השוכנת ליד המושב לוזית איפה שהוא בין בית שמש לבית גוברין ואחרי ששמעתי את ההקלטות משם חשבתי שזה יכול הצליח.

אני מודה שפרט להדהוד היחודי והיפיפה של המערה, קסם לי הרעיון שאני אקליט תקליט בשם "הייקו בלוז" במערה בלוזית. כן יש משהו מצחיק בזה שכל דבר שנסמך ב-ב' לישוב לוזית הופך אותו לבלוזי יותר – בית בלוזית  ארוחת בוקר בלוזית, אהבה בלוזית, האפשרויות הן אינסופיות. אני עדיין מופתע שאף אחד לא הקים מועדון בלוז בלוזית, אולי אפשר לקרוא לו "הזית הכחול" ?  בכל מקרה אחרי שגמרתי לשחק עם כל משחקי המילים והצירופים האפשריים התפניתי לבחון כיצד מרימים את העניין בפועל.

הקשיים היו רבים. היית צריך להגיע למערה רק אחרי שהלילה ירד שכן ביום המערה היתה עמוסה במטיילים ועוברים ושבים שלא יכולת להגיד להם שקט מקליטים. הייתי צריך להתארגן על מערכת הקלטה ניידת של לפטופ עם פרה-אמפ יחודי ומיקרופון אחד מאוד יוקרתי ויקר להשכרה, ומאחר ולא רציתי להביא גנרטור שירעיש ויכנס להקלטה היה צורך בכמות גדולה מאוד של פנסים ונרות.  

במקביל להתארגנות הטכנית על המערה התחלתי לבנות את ההרכב עם כל הכלים האקוסטים שיכולתי לדמיין. הבסיס היה כמובן גיטרת הדוברו שלי והגיטרה האקוסטית של יוחנן שהצטרף אלי לאורך כל ההופעות הראשונות. אבל רציתי להרחיב את ההרכב לאקורדיאון, גלוקן שפיל (פעמוניית הקשה קטנה ), אוטוהארפ (הכלאה קטנונית בין נבל פסנתר ומנדולינה )  וכל מיני כלי הקשה שונים. בין לבין רציתי לצרף קוטו (כלי מיתר יפאני ) אבל לצערי לא הצלחתי למצוא אחד כזה בארץ (היום אני כבר יודע שיש אבל גיליתי את זה מאוחר מדי). לא רציתי דיסק "אנפלאגד" רציתי דיסק פלאגד לחלוטין, אבל רציתי ליצור מוזיקה אורגנית לא על בסיס חשמל.  

 (נשבע לכם שזה לא צילום מההופעה שלנו בקובה. זו ההופעה במושב רקפת. צילום – סטיבי  )

 באותה תקופה הצטרפה אלינו רות דולורס וייס (תלמידתי לשעבר בקורס טכנאי סאונד בספיר )  באקורדיאון. מאז ילדותי הייתי מאוהב בצליל האדום של הכלי הזה  וחשבתי שהוא יוכל להוסיף את צבע השקיעה הזה לצליל הכסוף שלי ולצליל העץ הבהיר של יוחנן. מעבר לכך חשתי שעשרות שנות שירה בציבור גרמו לכלי הזה עוול מהותי. בעיני מדובר בכלי שהוא אחד מהכלים האטמוספרים הנושמים והמרתקים ביותר שיש . מרות ביקשתי רק דבר אחד – "מה שלא תעשי אל תנגני אומפה אומפה ונסתדר". מה ששמחנו לגלות זה שמעבר להיותה פסנתרנית מבריקה, ה]גינה רות יכולת אקורדיוניסטית יחודית ומרשימה. כך יצא שקבלנו חשיפה אל הצד המוזיקלי הלא מוכר שלה.

לכשנזקקתי לכלי שינגן את המלודיה המרכזית של "יפה כמו שקט" ( שבסקיצה שהקלטתי לו נוגנה על ידי גיטרה עם קשת חשמלית )  ביקשתי מרות שתנגן אותה באקורדיאון, תוך כדי שהיא מרגילה את האצבעות שלה לתוים היא החלה לפזם אותם לעצמה, וזה היה כל כך מרגש ומוצלח שמייד ביקשתי ממנה שתשכח מלנגן את המנגינה הזו ושפשוט תשיר אותה וכך תגשים את שורת השיר – "רוחות ששרות לעצמן". 

ההופעות עם רות היו הצלחה גדולה.  אך לצערי הרב היה לי ברור מהר מאוד שכשרון כזה גדול לא יכול לתפקד כסיידקיק ולאחר כמה הופעות בלתי נשכחות, היא עזבה אותי ואת יוחנן בכדי לפלס את דרכה העצמאית.

לאחר חצי שנה של תכנונים ונסיונות יישום להקליט במערה הכל נפל על דבר אחד מרכזי – לא הצלחתי למצוא פתרון לבס. אף קונטרה בסיסט שבחנתי לא התאים למוזיקה – הבעיה המרכזית של רובם היתה שהם היו ג'אזיסטים מדי (קרי מנגנים הרבה הרבה יותר ממה שצריך ) או שלא היתה להם היכולת המתאימה או שהיה להם צליל חלש שדרש הגברה או שהם סתם לא התחברו למוזיקה שלי.  בכל מקרה מרגע שידעתי שאין לי באס אקוסטי התחלתי לבנות את ההרכב אחרת.

מאחר ואני יודע כמה נגנים יכולים להסתבך ולהתברבר עם פורמט חדש גיבשתי טקטיקה פשוטה. פניתי למי שרציתי שינגן איתי ממש יום או יומיים לפני ההופעה ומתוך ההלם ההמולה והלחץ של מבחן הקהל המתקרב נוצר האיחוד האורגני המיוחל. מי שבעיקר סבל מכך היה יוחנן שהזעיף פנים כל פעם מחדש כאשר הגיע לחזרה הגנרלית יום או יומיים לפני ההופעה וגילה שיש לנו שותף חדש לטיול, כמה כלים חדשים שצריכים להצטרף, ועוד שני שירים חדשים שבדיוק סיימתי לכתוב. "אבל למה לעשות את זה יומיים לפני הופעה?!" הוא היה רוטן בזעם, חורק שיניים ולומד את השירים כל כך מהר שחשבתי להוסיף עוד איזה אחד. 

 

הראשון מאנשי ההייקו שהצטרף אלינו היה אלעד (שופן)  שותפי וחברי הותיק מימי בלובנד. לאחר פרוק בלובנד אלעד הבריק בתור הגיטריסט והפרפיסיוניסט רב ההמצאה של LENZEZ ההרכב של ג'ואן ספאדי, בקשתי ממנו שיצטרף אל יוחנן ואלי בנגינת בס אולם החשש הגדול שלי היה שלאחר העבודה התמנונית שהוא עשה בלנזז, ישעממו אותו מאוד התפקידים הפשוטים שנדרשו כדי לנגן את השירים. כך שמהרגע הראשון בעוד הוא עסוק מעל ומעבר מראשו בלמידת השירים החדשים להופעה הקרובה, הצעתי שינסה לנגן גם היי האט ( מצילה שמצקצקת את הקצב) עם הרגליים בזמן שהידיים שלו יהיו עסוקות בבאס.  אלעד שהוא חובב אתגרים שכאלו התחיל מייד  להתאמן על העניין ותוך יומיים כבר הופיע איתנו כשהוא מנגן שלושה כלים במקביל – באס, היי האט וגלוקן-שפיל. יוחנן רטן, אלעד טען שאני מטורף, אבל התוצאה היתה מרהיבה. מצאנו את עצמנו שלושה נגנים שמייצרים צליל של להקה שלמה ויחודית.

ועדיין הייתי זקוק לזוג ידיים נוסף כי לבקש מאלעד שידפוק בגונג ויפרוט על האוטוהארפ עם האוזניים כבר היה באמת מעל היכולת שלו. ככה הצטרף אלינו באותה טקטיקת הלם – ניסים "מונו" מסס תלמידי לשעבר בקורס לסאונד ומי שהפך ברבות הימים להיות האח הקטן שאף פעם לא היה לי. גם ניסים נאלץ להשתלט במהירות  על מגוון הכלים הביזארים שהפלנו  עליו,  "רגע דויד" הוא היה אומר לי בדרך להופעה "מה האקורדים של השיר ההוא?"  – ואני השבתי את התשובה הקבועה שנתתי לאלעד לפניו – זה הכל D,A,Bm ו G אבל לא תמיד באותו הסדר…

 

עכשיו אתם צריכים להבין שאתם תתקשו למצוא בעולם מישהו יותר חביב ונחמד ממר מונו שלנו, אך רק בהופעות התגלה הצד האחר שלו, הצד שהפך אותו להיות הג'ימי הנדריקס של המיני- גונג. בהופעות הוא היה נתקף באקסטזה מוזיקלית טהורה ויוצא לסולו גונג, מכה בדיסקית הזהובה ביד חזקה ובזרוע נטויה וללא טיפת  רחמים עד שכל הלהקה היתה נעלמת מאחורי מסך הצליל המתכתי שהוא היה מוציא ממנו. 

בצורה מצחיקה דווקא העדרו של החשמל מהכלים שעליהם נגנו גרם לכך שהתחלנו לייצר חומות צליל אורגני שנבעו מהאנרגיה הפנימית שלנו. חומות צליל שהיו לא פחות עוטפות וממסכות מכל מאסת הגיטרות הקלידים והאפקטים של בלובנד. אפילו המבקרים בהופעות התחילו לדבר איתנו ברצינות על הנויז האקוסטי שאנחנו עושים. מצידנו התחלנו להשתעשע בלעשות קאברים ללהקות הכי רחוקות שניתן לדמיין ממוזיקה אקוסטית נטו.  קאברים לקיור (Plain Song ) הג'יזס אנד מרי צ'יין (Just Like Honey  המפעים) עד שלבסוף מתוך אותו נסיון לבדוק איך ישמעו שירי היפ הופ, סינטי פופ גל חדש וסתם רוק אצטדיונים אמריקאי ומנופח הגענו אל מה שכונה "מחרוזת גלגל"ץ" (ראה בוקסה נפרדת בהמשך ) .

שחקן הרכש האחרון לחבורה הפרועה הזו היה אוהד גולדברט – מוזיקאי באר שבעי בחסד עליון שאיתו יצא לי לעבוד על האלבום שלו ושל שותפו –  ירון יהודה (שאף הוא למד אצלי בקורס הסאונד). אוהד החליף את רות בנגינת האקורדיאון ובאחד הימים כששעמם לו סתם לשבת בשירים שבהם הוא לא ניגן הוא תפס מנדולינה לראשונה בחייו והחל לנגן עליה. אחרי יומיים הוא כבר הופיע איתה.  

כבר בזמן החזרות שנערכו בסלון ביתי וללא שום הגברה חשתי שיש לי משהו מיוחד ביד. מהופעה להופעה התגבש ההרכב עם הצליל המיוחד שלו שלא משנה באילו תנאי הגברה ובאלו מקומות נגנו, תמיד היתה תחושה שאנחנו מצליחים להביא את הצליל שלנו מבלי להיות תלויים בכל המתווכים החשמלים שיעבירו אותו.   בסופו של דבר הצליל המיוחד של הייקו התגבש מהרבה הופעות ונגינה משותפת על שלל הכלים המיוחדים שהכנסנו לתוך ההרכב. למרות שיכולת לשמוע זה לא היה ממש בלוז, וזה לא היה מוזיקה יפאנית, זה לא היה קאנטרי וזה בטח לא היה פולק או רוק. זה ואז כבר הבנתי שלא משנה איזה שיר אנחנו ננגן ככה – הוא יקבל משהו מהצביון ההיקו בלוז הזה. 

כל מה שנשאר היה להקליט סוף סוף את האלבום. על התלאות האלו ועוד בפוסט הבא (והאחרון. נשבע לכם !!! הגיע הזמן לעשות אלבומים אחרים 🙂 .

 

מחרוזת גלגל"ץ. תוך כדי החזרות והביצוע של קאברים יותר ויותר ביזארים החל להיווצר מה שיכונה כ-"מחרוזת גלגל"ץ". את המחרוזת יצרנו כמו שעושים היום רמיקסים של הכל בהכל ופשוט הכלאנו כל שיר שיכולנו להעלות על הדעת מתוך תמהיל הלהיטים הבלתי אפשרי של הרדיו הלאומי. שיר זרם לתוך שיר ואפילו אחד מעל השני (במה שידידנו קופאבלו הגדיר כ"באסטרד פופ לייב און סטייג'" ) מבליל הלהיטים ששמענו ברדיו באותו הזמן. את הכל צבענו בצבע ההייקואי המיוחד להרכב והמחרוזת שמשה אותנו גם ככיסוי תחת לכל האנשים שרצו לשמוע קאברים, וגם כהופגה קומית קלילה בין השירים העצובים הרגילים שלי. חלק משירי המחרוזת הרגישו כאילו נולדו עבור הייקו חלק סתם היו ביזארים להחריד אבל כשאני מקשיב לזה כיום אני מבין שמתוך השעשוע שבעניין אז, לא שמנו לב שממקבץ השירים האלו יחד נוצרה אמירה שהתמצתה היטב במשפט הכי חד שנכתב על התרבות הישראלית בעידן ערוץ 2 וגלגל"ץ – "אז קאם און בייביי בייבי – באנגלית זה עובד, לא יצא לנו שום דבר מתאוות המערב. דיגי דיגי, וואם באם, וואם באם" מאחר ואלעד  אוהב משחקי חברה והפעלות (נושאות פרסים ??? לא ברור כרגע ) הוא ביקש ממני לא לספר לכם איזה שירים מופיעים במחרוזת הזו ולתת לכם נסות ולזהות את כל השירים  בעצמכם – תהנו.

 

 

שבוע טוב.