Rodriguez – climb up on my music

"האם אי פעם חשת צריבה מפזמון חוזר?

האם נישקת את השמש, הלכת בין טיפות הגשם הנופל ?

אם כך טפסי על המוזיקה שלי ושירי ישחררו אותך.

עלי על המוזיקה שלי ומשם תקפצי איתי.. ."

וכל השבוע הזה ושירי המחאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש. חשבתי על החופש היחידי שאני מכיר, זה שרודריגז מציע לכל החולמים הנוכחים והאבודים לעתיד באשר הם.  בסופו של דבר שירי מחאה עובדים הכי טוב כשהם מוחים כנגד עצם קיומם.  אך גם כשהם מוחים כפיים או מוחים את הזיעה מהמצח ומנסים שוב פעם להגיד את מה שכולנו יודעים, זה עשוי לעבוד.

היה משהו מיוחד באויר הבאר שבעי השבוע. תחושה שמשהו פתוח קורה ברחובות. תחושה שמישהו קורא לרחובות על שם העכשיו. אבל בסופו של דבר כל מהפכה נמדדת ביכולת שלה להשאיר חותם אחרי שהמהפכנים צריכים ללכת הביתה ולהתאהב מחדש בנקיונות הבית ולהזכר איך מרגישה השינה על סדין מכובס.

אני משוטט ברחובות מנסה להבין מה אני לומד מכל בלטה אפורה שנשברה ואף אחד לא טרח לתקן, מכל פנס רחוב שהנורה בו נשרפה ואף אחד אינו מחליף אותה, מוקבצני הרמזורים שממאנים להעלם מהנוף וכל הזמן הזה אני תוהה כמה סופת האבק האדום שמתרחשת על הנגב מסמנת את העתיד לבוא.

כמה מהפכני אתה יכול להיות כשהשוטרים מבקשים לקצר את ההופעה בגלל שהם צריכים ללכת לפנות את תושבי שדרות למקום מבטחים? וכמה מהפיכה אפשר לעשות כשהשוטר אומר לך שהוא בעד השביתה כי גם הוא סטונדט שמבין שאי אפשר יותר ככה? כל מהפיכה מתחילה בטעות קלושה בגלל שטות מחוכמת ומשם  מתגלגלת ממקום למקום עם הרבה לב טוב ורצון אדיר עד ההתקלות הבלתי נמנעת בחומות היס"ם. רק שם היא שוברת את האף. כי במקום הזה ייודעים להגדיר כל גל וגל רק כשהוא נשבר על החוף.

אז איך אפשר לחיות בארץ ישראל הזאת שהיא חצי אתה ואתה חצי מתנגד לה? ומה עושים שהממסד הוא בסך הכל בן דודך? אותו בן דוד שחושב שאתה סנוב כי לא דברת איתו מאז שהוא התגייס למשטרה ולך תסביר לו שזה בכלל לא העניין והעניין הוא איך עושים מהפיכה כשצריך להלחם על קיומך? ואיך לחם אגוזים ומים מינרלים בטעם תפוח קשורים לקסאם שנופל על תחנת דלק שחבר הכי טוב שלך עובד בה? ואיך אפשר לדבר בשם מי שלא נמצא? ועד מתי העוני הזה יחשב קיום ראוי? וכמה קסאמים צריך לספור לפני שמורידים את איכות החיים לזחול על הברכיים בחיפוש נואש אחרי חלקי גופות ופתרון שלא עף ברוח?

התשובה ידידי נישאת ברוח. אבל אני לא מדבר עם הרוח, ובטח שלא דובר רוחנית.

David Bowie – Life On Mars?

שמעו סיפור. הוא מתחיל בדיויד בואי הצעיר שמנסה שוב ושוב לכבוש את מצעדי המכירות ולא בהצלחה מרובה.  הוא שומע שיר צרפתי בשם – " Comme d'habitude" או מתבקש לתרגם אותו לאנגלית, אבל פול אנקה הקנדי קונה את הזכויות לתרגום של השיר ומתרגם אותו ל- "MY WAY"

פרנק סינטרה מביא את השיר הזו לתהילת עולם והתמלוגים מכל כנס ועדי עובדים מסביב לפלנטה לא מפסיקים לזרום לכיסיו של פול אנקה עד היום. בואי שחש תסכול עז על החמצה האדירה, כותב את אחד השירים הכי מוזרים אי פעם. איך הוא עושה זאת?  בדיוק על אותם אקורדים של השיר המקורי, אבל הפוך גוטה, הפוך. בהומור מפסידים מושחז מקדיש בואי את אותו השיר ממש ל-פרנקי…

בהנתן הבחירה שבין השיר הזה לבין סינטרה,  אני לוקח את גרסאת המחזמר הסוריאליסטי של בואי בכל רגע נתון. מיקי מאוס יכול לגדל פרה רק בשיר של בואי. יש מעט מאוד שירים שמסוגלים להתמודד עם דמותה  שוברת הלב של נערה בעלת שיער עכברי שהולכת אל הסרטים כדי לחפש משהו מעבר לחיים העלובים שנמצאים בחוץ.

 זאת הרי אותה הנערה שהחבר שלה נעלם ואמה אומרת לה "לא!!!" ואביה מעיף אותה מהבית כי הסתבכה בעסק מזופת. כמה פעמים חשבתי מה קרה לאותה נערה עכברית לאחר שיצאה מבית הקולנוע אל רחובות חייה המסתבכים בשנות השבעים. האם ילדה הנערה את הילד שלה בעודה ממלמלת "האם יש חיים על מאדים?" האם הפסיקה להאמין בעצמה ושקעה בחולות הטובעניים של החיים כאם חד הורית? אולי היא שרדה שיר אחד נוסף באלבום כדי להבין שכל הייאוש הזה מהחיים ואשליית התקווה שסרטים יכולים לייצר, מעידים רק על קיומו של דבר אחד – לא ברור אם יש חיים על מאדים, אבל דיויד בואי הוא הדבר הכי קרוב לזה.

 Tim Hardin – if I were a carpenter

"אם הייתי נגר ואת היית גברת,

האם היית מתחתנת איתי בכל מקרה?

האם את ילדיי היית יולדת? "

 כלכך הרבה דברו על הפידבקים שהנדריקס עשה עם הגיטרה החשמלית בוודסטוק כשניגן את ההמנון של ארה"ב, אבל אף אחד לא דיבר על הפידבקים שקורעים לי את הלב, בכל פעם שטים הארדין מתקרב למיקרופון על הבמה של אותו פסטיבל וודסטוק ממש. רק כשאתה רואה את פניו הקרועות ועיניו האבודות של איש הקוצים השורטים שטובע בים ילדי הפרחים, אתה מבין את השיר הזה כפי שהוא נוצק בקרבו. נוצק מקרבו, יצוק בקרביו. אין אפשרות לאהוב את מי שמעליך, רק מי שמולך יכול לעצום את עיניו ולראות אותך, כפי שאתה.

רק  עכשיו הבנתי את מה שהארדין אמר כבר אז – כל שנות יסורי האהבה הלא ממומשת הם כאין וכאפס לעומת הקשיים של אהבה שמתממשת ומתמששת מדי יום. בסופו של דבר הקרב הנצחי בין הגבר לאשה לא נגמר מתחת לחופה, שם הוא רק מתחיל.